האסיר מרחובות

2.10.2018
הרצל עם נכדו דוד ברחובות

הרצל עם נכדו דוד ברחובות

ד"ר חיים וייצמן הושבע כנשיא המדינה מספר חודשים לאחר ההכרזה על  הקמת המדינה.

וייצמן נפגע עמוקות מהתפקיד הסמלי אליו "הוכנס" לאחר יובל של פעילות ציונית מדינית משמעותית ביותר (הצהרת בלפור, פגישה עם הנשיא טרומן ב-48 ועוד רבות).

פעם כאשר הובל  אל בימת הכבוד בטקס ממלכתי כלשהוא, נפלה הממחטה מידיו. מישהו הרים אותה. "תודה רבה," הודה בנימוס. "אין בפי מילים  להביע את תודתי. בימים אלה הממחטה הזאת היא הדבר היחיד שלתוכו מרשים לי לתחוב את אפי." הייתה מילה אחת אומללה שהעכירה את רוחו של וייצמן יותר מכל עניין אחר  שהיה קשורה בנשיאות, המילה "סמל".

"האסיר מרחובות"- זה השם של הפרק האחרון בביוגרפיה על וייצמן שנכתבה ע"י נורמן רוז.

מה שזרה מלח על פצעיו הייתה העובדה שלא זכה להימנות על חותמי מגילת העצמאות.

כותב מאיר וייסגל, אחד מהאנשים שהיו מקורבים ביותר לוייצמן:

"יתר על כן, שנים עשר, אני חוזר, שנים עשר מן החותמים על "מגילת העצמאות" לא היו בתל אביב בעת החתימה. עשרה מהם היו בירושלים. שנים מהם היו הרחק בחוץ לארץ, במקום שהיה וייצמן- בניו יורק. בכל זאת הושאר מקום לחתימותיהם. כלום אי אפשר היה  לגלות אותה התחשבות בוייצמן; "אתה שעשית יותר מכל אדם חי אחר למען יצירתה"? כפי הנראה לא. ובכן עומדת השאלה בעיניה האם הייתה מזימה? יש לי דעה אך לא תשובה. מאחורי השמטה טכנית זו עמדה  השקפה מרחיקה לכת של הסטוריה"

בחודשים האחרונים לחייו היה וייצמן מרותק למיטתו. יום אחד נכנסה ורה (אשתו) לחדרו ושמעה אותו מזמזם חרש, "חיימצ'יק, זה בטהובן?"  "לא", השיב, "זה מזמור תהילים". ורה ציינה ביומנה: "הוא קובר את עצמו…אחר כך ביקש חוט ומחט. לא יכלתי להבין לשם מה, הוא רצה לתפור לעצמו תכריכים…אחר כך פנה אל האחות ואמר: " אני יוצא לדרך רחוקה, רחוקה מאוד. הכינו את הכל"

למחרת, 9.11.1952 בשעת בוקר מוקדמת איבד את הכרתו, לקה בשני התקפי לב ובבוקר הלך לעולמו.

ד"ר חיים וייצמן אדם עתיר זכויות במפעל הציוני. יהי זכרו ברוך.

(מתוך: נורמן רוז, חיים וייצמן-ביוגרפיה. מאיר וייסגל, עד כאן. יגאל קמחי, הנשיא הראשון)

תגיות: