נסיון הפריצה שכשל

11.03.2015
שער ציון

שער ציון

עם יציאת הבריטים מהעיר העתיקה, לראשונה יהודי העיר העתיקה עמדו לבד בכוחות מצומצמים מול מאות לוחמים ערבים מצוידים בנשק, מתנדבים ותחמושת שזרמו ללא הפסקה ממדינות ערב. היריות, מטעני הנפץ ההסתננויות לעבר  רובע היהודי לא פסקו, התחושה הייתה שהרובע בסכנה.

אמר בני מהרשק, ממפקדי הפלמ"ח, באותם חודשים:

"הייתה סכנה שיהיה טבח הכי גדול בארץ, הייתה סכנה שייטבחו 1700 יהודים, בניהם ילדים ונשים וכמאה לוחמים"

זקני הקהילה ברובע תבעו מאנשי ההגנה להיכנע. במטה מחוז תיכננו תוכניות אחדות  לפרוץ לעיר העתיקה, אך אף אחת מהן לא יצאה לפועל. בינתיים שודרו מברקים מהרובע, אחד מהם המברק הנואש הבא:

"אנחנו נואשים! הצילו! ישחטו אותנו! "

מברק נוסף שודר ב-18.5 – "אם לא תחדירו אנשים  תוך 20 רגע- העיר העתיקה אבודה. האנשים כושלים. עם שחר יסתערו הערבים"

לאחר מספר קריאות נואשות, התקבלה הפקודה להעלות את לוחמי הגדוד הרביעי לירושלים לצורך הפריצה.

הייתה תחושה מיוחדת לנוכח המשימה:

הם הצטיידו, חידשו את ערכות העזרה הראשונה, בין הלוחמים נשמעה הלצה, שבאין מים לשטיפת הקנה אפשר להשתין לתוכו, אך באותם רגעים איש לא צחק מאותה הלצה. הדבר היחיד שעודדם  הייתה שירת היחד, בעלותם אל המשאית לכיוון ירושלים.

לאחר ניסיון פריצה בשער יפו שכשל, סומן שער ציון כיעד הפריצה הבא. החבר'ה היו מותשים- אחרי עשרות ימים של קרבות בלתי פוסקים. אורי בן ארי, אחד ממפקדי הגדוד שלח את אנשיו המותשים להתקלח  במקלחת שלה המנזר. החובש הציע  לחלק  לאנשים נובודרין (גלולות מרץ) כדי לעוררם.

למרות ההכנות שעשה  אורי בן ארי, אחד ממפקדי הפלוגות,  הפריצה לשער ציון  הוטלה על דדו, דוד אלעזר. אורי נשך את שפתיו, הוא  היה ידוע  כמלך המסתערים, האמין שהמשימה מגיעה לו, אולם עוזי נרקיס, מפקד הגדוד סבר שמוטב להפקיד על הפריצה את הכוח של דדו מאשר אנשי פלוגה א המותשים עד מוות.

ובכ"ז הכוח של דדו  לא קיבלו עליהם את המשימה בהתלהבות, הם היו מותשים ועייפים. היו שנשכבו על הארץ וסרבו לקום.

דדו נאלץ לאיים עליהם בנשק, בני מהרשק, קצין התרבות של הגדוד, ניסה לעודדם, ואז, בפעם הראשונה, התבקשו לוחמים להתנדב.

עם הלוחמים היו שתי עולות חדשות, זה הרגע עלו לארץ ומוצאות את עצמן כלוחמות בדרך לפרוץ את שערי העתיקה בירושלים כמו החשמונאים בזמנו – מציאות שעלתה על כל דמיון.

מספרת הלה וולף קלינברגר, אחת הלוחמות:

"שלושה- ארבעה חודשים של המלחמה  עד כה זה היה משהו.. שכולו מאמץ פיסי ונפשי. אבל בתוך כל זאת היו לי שתי נקודות אור. בפעם הראשונה, כשעלינו עם שירת מזון לירולשים ונתקבלנו על ידי האנשים בכזו שמחה גורפת.. ובפעם השניה היה זה בכניסה לעיר העתיקה.. משהו שהיה שוה את המאמץ.. על סף שבירה"

עדות נוספת של יהודית לנדווירט:

"אז.. אחד המפקדים, רעננה (אליהו סלע) אמר: צריכים לפרוץ לעיר העתיקה, מי מתנדב? וכולם שכבו על הרצפה, על האדמה, בחוץ, בשמש. רובם נרדמו. בסדר, אנחנו מתנדבים, אמרנו. לאט לאט באו עוד שלושה או ארבעה , חמישה"

ואז הגיע פקודת הפריצה, ע"י עוזי נרקיס:

"דרך שער ציון צעדו לפני אלף שמונה מאות  שבעים וחמש שנה חיילים יהודים בדרכם לגלות!

היום,  לאחר 1875 שנה שוב מסתערים חיילים יהודים על העיר העתיקה, תהיו ברוכים  הצלחה"

לאחר פיצוץ של 40 ק"ג חומר נפץ, בפרצה שנוצרה  נכנסו דדו ואנשיו דרך השער ויצרו מסדרון אל הרובע היהודי

מספר בני מהרשק:

"הכח העייף הזה פרץ בדרכו  לעיר העתיקה את שער ציון.. לשמחת היהודים לא היה גבול, בכי ריקודים,  נשיקות והשתוללות.. הרגשה שניצלו מטבח ממש.. זו הייתה חוויה הכי עמוקה  בחיי כל מי שבמו עיניו ראה את היהודים בעיר העתיקה."

אותן לוחמות סיפרו:

"היינו נוכחות במקום הכי חשוב ובזמן הכי חשוב בהסטוריה של עמנו"

במשך כמספר שעות הדרך הייתה פתוחה לרובע היהודי, אך באותן שעות לא הוכנסה התגבורת שהובטחה.  לוחמי הפלמ"ח, המותשים לא היו מסוגלים להחזיק לאורך זמן  במסדרון המחבר את הר ציון עם הרובע היהודי. הם ציפו לתגבורת מהמחוז, אך התגבורת לא הגיע והם  נאלצו לחזור לקריית ענבים, בפקודת עוזי נרקיס. וכך, לאחר מספר שעות שער ציון נתפס בידי הלגיון הירדני.

עוזי נרקיס כתב על אותם רגעים:

"אף בליבי קיננו במשך 19 שנה  רגשות אשם על חלוקתה של ירושלים, עך כך שרגל יהודי נדחקה מן העיר העתיקה ועל שהכותל המערבי היה בידי זרים. משך לילה אחד היה שער העיר העתיקה בידי- והוא נשמט.. כעבור שעה קלה תפס הלגיון הערבי את שער ציון. הרובע היהודי נפל וחומות העיר העתיקה נחסמו לחלוטין. ידועים במלחמת תש"ח עוד מקרים בהם גדוד נוסף אחד, אפילו פלוגה אחת נוספת, עשויים היו לשנות את מהלך ההסטוריה. אבל הפלוגה והגדוד לא היו. וירושלים נשארה חצויה"

בימים שלאחר מכן יהיו עוד כ-5 נסיונות לפרוץ את השער, סולמות כבאים, ניסיון נסיעה לכיון השער ברכב ממולכד ופיצוץ השער, אך כל הניסיונות כשלו או לא הוצאו לפועל.

19 שנה אח"כ עם נתינת הפקודה לרדת מהר הזיתים ולהיכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות,, מספר נרקיס  כי  בזכרונו שב ועלה הרגע בו חייליו נכנסו בתש"ח דרך שער ציון, והנטישה לאחר מכן, ומלמל לעצמו: אני מקווה שלא נכנס ע"מ לצאת.

אמר לו חיים בר לב: "מן העיר הזו לא נצא לעולם"

(מתוך: עוזי נרקיס,'ירושלים אחת'. שאול דגן, אליהו יקיר, 'ספר לוחמי גדוד הפורצים'. צביקה דרורי, 'הראל הקרב על ירושלים')