פיצוץ החורבה

10.02.2015
החורבה- דקות לאחר הפיצוץ

החורבה- דקות לאחר הפיצוץ

עשרה ימים, זה היה פרק הזמן בו עמדו בגבורה  לוחמי הרובע היהודי מול הצבא הכי טוב מבין צבאות ערב, הלא זה הלגיון הירדני- מרגע כניסתו לעיר העתיקה ב-18 במאי ועד נפילת הרובע ב-28 לחודש. בימים האחרונים ללחימה היו לא מעט תקריות שהביאו את הלוחמים להבנה כי הם על סף תבוסה. זו הייתה רק שאלה עד כמה עוד אפשר למשוך את קרבות בלימה.

אחת מאותן תקריות קשות הייתה נפילת בית כנסת החורבה. בל"ג בעומר, ב-27 במאי בשעה 15.00 פלשו חיילי הלגיון אל תוך בית הכנסת, עלו אל ראש הכיפה בניסיון להניף את דגלם. לוחמי הרובע ירו לעבר הדגל. וכך באותן שעות התנהל קרב של רימונים ומקלעים, הירדנים זורקים רימונים מכיפת בית הכנסת, ואילו הלוחמים היהודים יורים לעבר הירדנים תוך כדי הירי, שלשה לגיונרים הופלו. בסופו של דבר הדגל הונף. אחד הדברים האירונים באותה סיטואציה הייתה העובדה, שתושבי העיר העתיקה אשר המשיכו לחיות ברובע, כ"א מתחת האדמה- במקומות נמוכים בשל ההפגזות, לא ידעו מה מתרחש בחורבה, ואילו אנשים שגרו מחוץ לעיר העתיקה במקומות יותר גבוהים, אכן ידעו על תפיסת החורבה בידי הירדנים כשראו את הדגל.

תפיסת החורבה ע"י הירדנים התרחשה לאחר הרס של עשרות בתי כנסת ומוסדות יהודים, ובכ"ז התחושה הייתה שפה מדובר על משהו סמלי, הרבה מעבר למבנה יהודי נוסף. התחושה הייתה שאחרי דבר כזה הישוב היהודי על סף נפילה, כמו שציין אחד הלוחמים, אליצור בן גור, שעמד וירה לעבר הלגיונרים על הכיפה, כאשר ראה את הלגיונרים על הכיפה טען :"ידענו שזה הסוף".

לאחר שלוש שעות לחימה, נכנסו הלגיונרים אל המרפסת הפנימית, הניחו כ-200 ק"ג חומר נפץ, 18.00 נשמע פיצוץ אדיר, החורבה פוצצה.

מספר עבדאללה אתל, המפקד של הלגיון השישי, זה שנתן את ההוראה לפוצץ את המקום:

"יום שישי 27.5.48 היה יומם השחור ביותר של יהודי העיר העתיקה. ביום זה הידקנו את חגורת החנק עליהם. קוי ההגנה שלהם התצמצמו, עד הגיעם לבית הכנסת הגדול המכונה "קודש הקודשים" או "חורבה"- הלא הוא הוא בית הכנסת היהודי העתיק ביותר בארץ ישראל.."

כאמור, עבדאללה ידע שנפילת החורבה הינה שלב הכרחי בניצחון וע"כ הבטיח ללוחמיו תשורה נאה לזה שיעשה זאת- כוס תה..

כאמור, בסערת הקרב, הפיצוצים והיריות, לא הבחינו תושבי הרובע שהסתתרו במקומות נמוכים בפיצוצו של בית הכנסת. רק עם יציאת התושבים  ממקומות מחסה, הבינו את גדול האסון, וגם אז לא כולם, כ"א רק אלו שביתם היה סמוך לחורבה, הבחינו בהרס כאשר סחבו אתם את צרורותיהם בדרך החוצה.

כ"א מתושבי הרובע רץ לביתו ולקח מה שיכל לקחת במשך זמן של כ- כשעה ,ולבסוף התקבצו בכיכר בתי מחסה, ומשם היו אמורים לצעוד לעבר הר ציון.

בין המשפחות שהתקבצו לחורבה הייתה משפחת מן ההר. אחת מבנות המשפחה, פועה, הייתה בת תשע במהלך הקרבות. היא התפללה בבית כנסת החורבה.

זכרונותיה נטועים עמוקים בהווי וביופיו של בית כנסת, במיוחד בערבי שבתות. מספר פועה בספר זיכרונותיה :

" מכל עבר נוהרים אנשים לחורבה, כולם לבושים בגדי שבת ..הנה נגלה לעינינו בניין בית הכנסת הגבוה עם כיפתו הגדולה והעגולה..על יד אבא הייתי יושבת ומביטה- תחילה ברצפה המבריקה העשויה שיש לבן ובבימה הנהדרת המתנשאת באמצעו של האולם;  אח"כ בקירות היפים, שחלונות רבים משובצים  זכוכית צבעונית קבועים בהם, ובחלונות העליונים שעליהם מצוירים סמלי שנים עשר שבטי ישראל, מעשה אמן. ארון הקודש, שבקיר המזרח, היה תמיד מעורר בי יראת כבוד. הוא היה מצופה זהב ומכוסה פרוכת רקומה"

באחד מערבי השבתות, בדרך חזרה לבית, שאלה את אביה: "אבא, אמור לי, כשבית המקדש יבנה, האם הוא יהיה יפה כמו החורבה?"

אותם ערבי שבתות בחורבה שהעלתה בזכרונתיה היה רחוקים מאותו ערב שבת בו עמדה כעת  פועה, כאשר היא מחכה לשאר המשפחות בדרך החוצה מהעיר העתיקה, כשהרובע היהודי הרוס. פועה, עדיין לא ידעה, על נפילת החורבה.

באותם רגעים, היא לצג משפחתה לקחה קומץ מחפציה האישיים, והגיע במהרה לבתי מחסה כפי שנצטוו, בנתיים אט אט התקבצו משפחות שונות אל המקום. בין האנשים היא הבחינה בחברתה חווה, כאשר היא צועקת קריאות לא ברורות:

מספר פועה:

"זקנים וזקנות, איש איש וצרורו בידו. גם סבתא הגיעה עם החבילה שלה..והנה נראתה חוה רצה מקצה החצר אלינו. היא צעקה דבר מה וספקה את כפיה. רק כשקרבה אלינו, הצלחנו לשמוע מה בפיה. זה עתה באה מביתה שברחוב היהודים.."

ככל שהתקרבה התברר כי חווה צועקת "החורבה! הכל פוצץ. החורבה נהרסה! נהרסה.."

"אין. אין חורבה. אין כיפה. אין כלום.." תוך כדי פרצה חוה בדמעות.

פועה מספרת כי באותם רגעים הכל הסתחרר סביבה, היא לא האמינה למשמע אוזניה,

זה היה בבחינת אסון בלתי נתפש. ואז באותו רגע יצאה מפיה של פועה קריאה שאומרים בסיטואציה הנוראה ביותר: 'ברוך דיין האמת'

"בית הכנסת היקר שלי, חלק מעצמי, מת. החורבה שלנו חרבה ואיננה"

באותן שעות היה מסדר שבויים. במסדר עמדו בקושי 35 איש. במהלך המסדר ניגש אחד הלגיונרים לפני השבויים היהודים ושאל, אם יש למי מהם ניסיון בחומר נפץ. אחד הלוחמים, יוסף אלמוג, ענה בשם כולם "אף לאחד". לימים סיפר אלמוג, כי אמר זאת משום שלא ידע  מה יידרש מהם. הקצין מהלגיון ניגש אליו  ושאל אותו- "מה דעתך על העבודה  שעשינו בבית הכנסת החורבה?"

שאל אותו אלמוג, בכמה דינמיט  השתמשתם בכדי לפוצץ את בית הכנסת?

עמה הקצין: טונה וחצי.

הגיב בחזרה אלמוג, כי בטונה וחצי יכלו לפוצץ את כל הרובע היהודי.

תחושת הגאווה בפיצוץ החורבה המשיכה ללוות את חיילי הלגיון, כמה ימים אח"כ.

עם הגעת השבויים למחנה אום אל ג'מאל,ניגש אחד מקציני הלגיון והתפאר בפני השבויים:

"במו ידי עשיתי זאת"

צדק עבדאללה א-תל באומרו שהחורבה  היא סמל, אך טעה בחושבו  כי הרס בית הכנסת סותם את הגולל על אפשרות של חזרה העם היהודי לעיר העתיקה, כפי שכתב בזיכרונותיו.

19 שנה לאחר מכן חזר העם היהודי לעיר העתיקה, , 62 שנה לאחר מכן נחנך בית החורבה מחדש.

(מתוך: פועה שטיינר, 'מתוך ההפיכה'. עבדאללה א-תל, 'זכרונות עבדאללה א- תל'. ג'ון פיליפיס, 'הרצון לחיים'. שמואל בזק, 'בעיר דוד ובשבי הלגיון'. יצחק לוי, 'תשעה קבין'. ראיון עם אליצור בן גור)

תגיות: ,