אליעזר ודבורה בן יהודה בדרך לירושלים – חלק ב

כפי שתואר בפוסט הקודם, אליעזר ודבורה בן יהודה  עלו לארץ ישראל בשנת 1881. את הזוג האירופאי קיבלו בשער יפו, בעשרת ימי התשובה של אותה שנה, שליחי ישראל דב פרומקין, בעל עיתון 'חבצלת' שהעסיק את בן יהודה ככתב בעיתונו עוד בהיותו בפריז.

אליעזר החליט להשתלב בקהילה הירושלמית – לבש טלית, שמר שבת, ובלבד שיצליח להשפיע על בני הקהילה הירושלמית את תורת התחייה הלאומית, ובמרכזה החייאת השפה העברית. מספרת חמדה (אחותה של דבורה) על ההשתלבות של בני הזוג בקהילה הירושלמית:

"דבורה הסתירה מכל עין רואה את זהב שערותיה ובן יהודה גידל את זקנו. הידידות בינם ובין שכניהם גדלה מיום אל יום, כי מעתה לא היו עוד אפיקורסים, אלא יהודים כשרים … בלב שבור כסה המכלליני הפריזי את בגדיו האירופיים בג'וביה ספרדית ועל ראשו חבש תרבוש אדום עם מפרחת שחורה וזקנו היה מגודל. משני הלבושים המכוערים של האשכנזים והספרדים בחר את הספרדי, כי מצא בו יותר סגנון ומזרחיות".

כאמור, בן יהודה עבד בעיתונו של פרומקין. ההתחלה הייתה נראית אופטימית, אך אט אט הבינו בן יהודה ופרומקין כי תפיסת עולמם מאוד שונה, יותר מדי שונה מכדי שבן יהודה יעבוד כעורך בעיתון חבצלת. בנוסף לכך, על  אף ניסיונות השתלבותו בחברה הדתית-ירושלמית, בן יהודה לא חסך את לשונו מביקורת נוקבת וחדה על משטר החלוקה ביישוב הישן כאשר הביקורת הייתה מופנית בעיקר כלפי ממוני הקהילה האשכנזית, ובכלל הוא יותר מדי 'הציק' לירושלמים עם השפה העברית.

להטפותיו לדיבור בשפה עברית ולרעיונותיו במלחמתו מול הממונים ביישוב הישן נתן ביטוי בעיתון חדש שהקים בשם 'הצבי'. בנוסף לעיתונו, בן יהודה הקים ספרייה, אשר בהמשך תהיה חלק מהגרעין שממנו תצמח הספרייה הלאומית.

בנוסף לכל אלו  הוא היה שותף להקמת 'ועד הלשון העברית' (אב קדמון של האקדמיה לשפה העברית) בירושלים. ועד זה עסק בין השאר ביצירת מונחים ומושגים בשפה העברית בין המושגים היה 'רכבת'. ב-1892 כאשר  נשלמה הנחת פסי הברזל של מסילת הרכבת מיפו לירושלים, תיאר בן יהודה במאמר בעיתונו תחת הכותרת: 'הקיטור בירושלים', כיצד ניתן יהיה מעתה להגיע מירושלים ליפו בתוך שלש שעות בלבד!  בנוסף לקיטור, בן יהודה הציע גם את המילה: 'עגלת', אך, כידוע, שמות אלה נדחו. ודווקא חידושו של דוד ילין: "רכבת" נקלט בשפה.

על אף ייחודו של העיתון המשפחתי, רשימת המינויים לעיתון לא הספיקה כדי לפרנס את המשפחה. בן יהודה ניסה את כוחו בהוראה. הוא היה מורה באליאנס –  שם לראשונה לימד ביחד עם דוד ילין בשיטת 'עברית בעברית' – הפעם הראשונה ששיטה זו ננקטה בארץ (לפחות באותה תקופה).

אך הוראה לא היה מקצוע מועדף עליו. המצב הכלכלי במשפחה היה קשה והלך והחמיר. עד כמה היה חמור?

לבני הזוג לא היה כסף לשלם שכר דירה. בעל הדירה, שלום בלכר, הסכים לחכות עם התשלום. אלא שביום ששי אחד עם פרסום עיתונו של בן יהודה, בן יהודה החליט לכתוב מאמר נגד בעלי דירות בירושלים, ששומרים בורות מלאים במים בחצרותיהם ומקווים כי הגשמים יאחרו לבוא וכך בעלי אותם דירות יוכלו להרוויח ממון רב. בן יהודה סיים את המאמר בכך ש"הואמתפלל לאלוהים שישלח מטר ברכות ולא יקום בצעם של רשעים".

בין אותם בעלי דירות אליהם התכוון בן יהודה במאמרו היה לא אחר מאשר שלום בלכר – בעל הדירה שלו.

בלכר זעם – "אינו משלם שכר דירה וגם מטיף מוסר!"

מרוב כעס, שעה לפני כניסת שבת, בלכר זרק את הזוג בן יהודה מהדירה עם ילדיהם, בעת שגשם שטף את הרחובות, וצעק לעבר בן יהודה: "אתה רוצה גשם, עוכר ישראל, תחכה לו ברחוב!". הישוב היהודי היה מזועזע, ולאחר פניות רבות בלכר הואיל בטובו להחזיר את המשפחה לדירה.

על סף חרפת רעב, דבורה נאלצה למכור את הדברים היקרים לה – בגדים ותכשיטים שהביאה מבית הוריה. מספרים על משפחה בירושלים שהשיאה את שלוש בנותיה מהשמלות שדבורה מכרה.

כאשר הגיעו מים עד נפש והפת ממש כלתה מן הבית, בן יהודה היה יוצא עם ערב אל רחבת בעלי העגלות בשער יפו (סוג של תחנת מוניות), ומזמין את אחד העגלונים לנסיעה ליפו בבקר יום המחרת, וכדי להבטיח את בואו של העגלון בזמן, היה בן יהודה נוטל ממנו פרוטות אחדות כערבון ובכסף הזה היה קונה לחם לארוחת הערב ולסעודת הבוקר ביום למחרת. העגלון, שהופיע  בשער יפו כפי שהובטח ערב לפני, נדחה באמתלה כלשהיא ליום אחר.

לכך יש להוסיף את מצבו הבריאותי של בן יהודה –  בן יהודה החולני והכחוש סבל משחפת, כאשר כמה פעמים ביום היה גונח דם מגרונו. דבורה דאגה לבן יהודה בחריצות ובמסירות נפש, עד שהיא בעצמה חלתה בשחפת.

בן יהודה, מטופל בחמישה ילדים ואישה חולה היה זקוק לעזרה, וכתב לאימו שתבוא לעזור לו.

ציפורה הגיעה לארץ כשהיא מוחבאת בתוך שק תפוחי אדמה שכן באותה תקופה נאסר על יהודים להיכנס לארץ (1891). כשהגיעה לבסוף לבית המשפחה בן יהודה עמד על כך שאמו לא תדבר יידיש בפני הילדים. אך ציפורה האם, הוסיפה לדבר ביידיש וציערה את בנה. בתוך זמן לא רב הייתה גם היא לנטל על כתפיו.

בן יהודה שלח מכתבי תחנונים גם ליונאס, אביה של דבורה, בכדי לעורר את רחמיו על מנת שיתמוך בו כספית:

"האמנם לא תרחמו עלינו … על ילדיכם? לא אדבר אודותי: אני כאשר אבדתי אבדתי אבל אלה הצאן מה חטאו ומה אעשה אתם? …  חוסו ורחמו על צאצאיכם והודיעו לי בתלגרם החלטתכם".

בעקבות המצב הקשה הגיעה גם ביילה, החותנת, ממוסקבה לארץ ישראל. דבורה בתה הייתה מאושפזת בבית חולים 'ביקור חולים'. כאשר הגיעה אמה, דבורה ביקשה מעובדי בית החולים לא להגיד לאמה היכן היא שוכבת. היא רצתה לדעת אם אמה תכיר אותה ואכן, לאחר תשע שנים שלא ראתה את בתה, היא לא הצליחה לזהות את בתה דבורה החולה והכחושה. אמה, סעדה אותה במסירות רבה, אך זה לא עזר. בספטמבר 1891 דבורה השיבה את הנשמתה לבוראה והותירה אחריה בעל וחמישה יתומים (איתמר-בנציון, אבי-חיל, ימימה, עטרה ושלומית).

בן יהודה השבור פנה  אל בכורו, איתמר בן אב"י ואמר לו: "זו היא אמך, בני, נגמר, אינה יותר. היא מתה, לך וחבקנה בפעם האחרונה ותכון לקראת הלוויה".

צילום קברה של דבורה בן הודה (באדיבות שרה ברנע)

בן אב"י ציין בזיכרונותיו כי במהלך ההלוויה "שום ידיד ושום קרוב השתתף" וזאת מבלי להזכיר את האיום של חברת קדישא של האשכנזים לקבור את דבורה 'מחוץ לגדר' לאור מערכת היחסים העכורה בין בן יהודה לממוני הקהילה האשכנזית. לאחר שפנה בן יהודה לספרדים, חזרו בהם אנשי חברת קדישא האשכנזית, והסכימו לקברה.

על מצבת קברה של דבורה נכתב: "האם הראשונה בזמן הזה שדברה לילדיה בעברית מרגע היוולדם ותקם דור מדבר עברית".

בטרם יבשו הדמעות על פטירתה של דבורה, במשך 11 ימים ארורים היכה המוות שלוש פעמים בית בן יהודה – בינואר 1892 הייתה מגיפה שהפילה ילדים רבים, ביניהם שני ילדים מהמשפחה- אבי-חיל בן התשע ועטרה בת השנה וחצי, באותו חודש נפטרה גם שלומית בת השלוש מדיפטריה.

אליעזר מוכה האבל כתב:

"הצרות שבאו עלי עוד לא תמו שלומית מתה מדיפתרית, עטרה גוססת עכשיו, ובן ציון בסכנה ואין לי תקווה גם לחייו .. אהה! איה אקח כח? ראשי מבולבל לא אוכל לדבר".

בעקבות פטירת הילדים, בן יהודה הפסיק את הוצאת העיתון (ששמו שונה ל'האור') כפי שפרסם בעיתון עם חזרתו לעבודה:

"בגלל אבלות העורך על שלשה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא האור זה שני שבועות". לאחד מידידיו כתב: "הנה לי עתה משפחה שלמה על הר הזיתים".

עם תום ימי האבל, בן יהודה הפציר בחותנו, יונאס, שיסכים לשלוח אליו את בתו חמדה. יונאס לא גילה התלהבות מהרעיון שחמדה תגיע בגפה לא"י. במכתב נוסף ליונאס כתב בן יהודה:

"יחוס נא על שני ילדינו, יתר הפליטה לנו, ישלח נא להם את אמם … אנא, הנני מתחנן לפי כבודו עוד פעם …את החסד שלא נשכח לעולם …יתן לה ללכת סטמבול למועד הקצוב".

בסופו של דבר הגיעה כל משפחתה של דבורה לירושלים. אליעזר וחמדה התחתנו. (הפרש של 17שנה), ומכאן ניתן לומר שהחל פרק חדש בסיפורה של המשפחה.

חמדה בן יהודה

(הציטוטים לקוחים ממכתבים שמצויים באצ"מ ומוזכרים בביוגרפיה האחרונה שנכתבה על בן יהודה ע"י יוסף לנג, 'דבר עברית' – חיי אליעזר בן יהודה)

רק בשביל לסגור מעגל – בשנת  2014 החליטה ממשלת בלרוס החלטה להקים מצבת אבן זכרון בפתח הבית בו נולד אליעזר בן יהודה. בבלרוס החליטו להזמין לכבוד חנוכת המצבה את גיל חובב, נינו של בן יהודה לשאת דברים, חובב התקבל שם בטקס המסורתי של כיבוד האורח בלחם ומלח.

עוד על אותו ביקור מרגש, ראו כתבה ב-Mako:

https://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast-q4_2014/Article-1f3200bc15cd841004.htm