אליעזר ודבורה בן יהודה בדרך לירושלים – חלק א

אליעזר בן יהודה (פרלמן) נולד בלושקי (וילנא) כנראה בשנת 1858. בגיל 5 אביו נפטר, ואמו, ציפורה, נאלצה לפרנס בכוחות עצמה את חמשת ילדיה, מרווחיה הדלים של החנות המשפחתית הקטנה.

בעקבות המצב הכלכלי הקשה, נאלצה ציפורה לשלוח את בנה, אליעזר, להתחנך אצל הדוד. בחוסר רצון אליעזר נקרע מאמו, מאחיו ומאחותו. בזיכרונותיו ציין: "לא הייתה לנו ילדות … היו מכות נמרצות גם מהאם וגם מהמלמדים".

אליעזר, כילד ובהמשך כנער התגלגל מדוד לדוד תוך ניתוק מהמשפחה. במהלך לימודיו בישיבה הוזמן כל ערב שבת לביתו של רבו, ר' יוסי בלויקר. באחד הערבים נחשף בביתו של הרב לספר דקדוק בעברית ('צהר התיבה עם מכסה התיבה'). את אותו הרגע בו נפגש לראשונה עם חכמת הדקדוק העברי, תיאר בן יהודה בזיכרונותיו:

 "למן אז נדלקה בנפשי אש אהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי כן לא יכלו לכבותה."

אליעזר נחשף באותה תקופה גם לספרות כללית מתורגמת, כמו הספר: 'רובינזון קרוזו'.

מאוחר יותר, באחד מהלילות, ישב בבית מדרש ועיין באחד מספרי ההשכלה, כשדודו גילה את הדבר, הוא זרק אותו מהבית ללא דבר למעט התפילין שלו. אליעזר הנער נותר חסר כל, כשהוא לבדו, רעב, עייף ורועד מקור בליל חורף מקפיא, ללא משפחה ובית, כשהוא רק בן 15 בעיירה סמוכה לעיר גלובוקיה.

לאליעזר, לא היה לאן ללכת. הוא פחד לשוב אל אמו. מוז'יק שעבר עם עגלתו הבחין בנער האומלל ולקח אותו לעיר. עם הגעתו לעיר, אליעזר נכנס לבית הכנסת הקרוב ונרדם על אחד מספסלי העץ.

עם עלות השחר התעורר אליעזר בבהלה מהשכמת שמש בית הכנסת. אט אט החלו להגיע מתפללים. בין ראשוני המתפללים  היה יהודי משכיל שעינו צדה את הנער האומלל, שמו היה נפתלי הרץ יונאס. חמלה נפשו של יונאס על הנער האומלל ולאחר התפילה הזמין את אליעזר לארוחת בוקר בבית המשפחה.

בבית יונאס חש אליעזר, לראשונה מאז עזב את בית אמו, אווירה חמה של בית –  ארוחת בוקר משפחתית, כשלאחריה זכה אליעזר ל'צרור' לבנים וגרביים מאם המשפחה, בילה. אחת מבנות המשפחה אף כרכה סביב צווארו של אליעזר רדיד צמר שסרגה בעצמה.

אך לא רק תחושה של בית חם – בביתו של יונאס התוודע אליעזר לעיתון העברי 'השחר' שיצא לאור בווינה. אז לראשונה התוודע לרעיון של יהדות כלאום, ע"י עורך העיתון: פרץ סמולנסקין.  ספרייתו העשירה של יונאס הכתה את אליעזר בהלם. בביתו של יונאס נקרע אליעזר בין משיכתו העזה וסקרנותו לספרות החול, לבין מחויבותו לספרי הקודש בישיבה. אז הוא נתבע להכריע בין לימודי הקודש ללימודי החול:

"וקרה לי מה שהיה מוכרח שיקרה סוף סוף ומה שקרה לרוב בחורי בני ישראל בימים ההם אחרי שטעמו טעם ההשכלה."

ההשכלה ניצחה!

אליעזר החליט ללמוד בגימנסיה. אך לאליעזר הנער, שכל חייו הגה בחומש ודפי הגמרא, היה חסר ידע כללי ושפות כדי להיבחן בבחינות כניסה ללימודים בתיכון. לצורך כך למד השלמות השונות (צרפתית, רוסית) אצל מורה פרטית. המורה הייתה אחת מבנותיו של יונאס – דבורה. דבורה הייתה מבוגרת מאליעזר בכשלוש שנים וטרחה עמו בלימודיו, ובתוך כך נרקמו בין השניים יחסי חיבה עמוקים והוסכם ביניהם שבבוא העת יבואו בברית הנישואים, כשמשמעות הדבר היא שדבורה דחתה את כל ההצעות עד סיום לימודיו של אליעזר.

לפני הלימודים בגימנסיה, אליעזר שב אל בית אמו כאשר מראהו היה  כאחד מנערי הגויים – לבוש אירופאי, בלא פאות ובלא טלית. ציפורה אמו נחרדה, היא קיוותה כי בנה יהיה רב וגדול בישראל. בן יהודה יצא ללימודים בגימנסיה בדינבורג, לאחר מכן יצא לפריז ללמוד רפואה, אז לראשונה שלח מאמרים על הרעיון של לאומיות יהודית לעיתון השחר של פרץ סמולנסקין. בנוסף הוא כתב מאמרים עבור העיתון הירושלמי 'חבצלת'  תחת עריכתו של ישראל דב פרומקין.

בפריז התרחשו כמה דברים, אך רק נציין שאז חלה בשחפת שעוד תלווה אותו בהמשך. הוא אושפז בבית חולים רוטשילד בפריז למשך חודש ימים, בזיכרונותיו את תאר כי באותם ימים הוא היה על סף מוות:

"וכבר ראיתי את מלאך המות משחיז מאכלת עלי".

במהלך האשפוז, הוא פגש בירושלמי שהגיע לפריז על מנת להתרפא מעיוורון– אברהם משה לונץ. אז לראשונה בן יהודה שמע בתדהמה מלונץ שיהודים בירושלים מדברים ביניהם עברית (ספרדים ואשכנזים), וזאת לאחר ששמע שיהודים כבר לא ביניהם עברית וזו שפה מתה.

חזרה לדבורה  –  במשך שבע שנים דבורה קיבלה הצעות מפתות מבני טובים ועשירים, אך לא הפרה את הבטחתה לאליעזר, בתקווה שיסיים את לימודיו ויצטרף למשפחה האמידה שכבר הייתה גרה במוסקבה.

אך אחרי שבע שנים אליעזר שינה את התוכניות והחליט לעזוב את פריז ולעלות לארץ ישראל. בדרך אליעזר עבר בוינה, לביקור אצל סמולנסקין. בווינה הוא כתב מכתב ליונאס אביה של דבורה על ההחלטה שגמלה בליבו לעלות לארץ ישראל.  אליעזר הפציר ביונאס שיבקש בשמו סליחה על שנאלץ להפר את הבטחתו לה ולא יוכל לשאתה לאישה:

"כתבתי מכתב לאביה ואספר לו כל מה שאירע לי ברוחי ובגופי, אבקש ממנו, כי ידבר על לב בתו וינחמה ביגונה וישאל בשמי שתסלח לי, שתקוותה אלי נהיתה לה למפח נפש …"

ואז דבורה הכריעה:

"אחרי כשבוע ימים נכנסה אל חדרי נערה. זאת הייתה היא. דבורה בת הסופר יונאס. לא חליי ולא חיים של צער, שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו אותה משתף חייה בחיי. המשפחה העברייה הראשונה בזמננו נוצרה."

כשניסו הוריה להניא את דבורה מלהצטרף אל אליעזר, כשמשמעות הדבר – נסיעה אל ירושלים הנחשלת והנגועה במחלות שונות, לעומת אירופה התרבותית והנאורה הגיבה:

"הן אמנם קטנה אהבתי לארץ אבותינו מאהבת בעלי אליה ולא רבה תאוותי לנשק את אבניה."

אליעזר ודבורה בן יהודה

אבל בדרך לחתונה והמסע לא"י, הייתה בעיה רפואית שעשויה הייתה להכשיל את התוכניות –מחלת השחפת. בן יהודה ביקר אצל אחד הרופאים בווינה שפסק: "לבל יהין לגשת אל האישה".אך אליעזר ביטל את אזהרותיו של הרופא והחליט לממש את הבטחתו לדבורה לשאתה לאישה ולצאת עמה לארץ ישראל.

לאחר כשישה שבועות בווינה, אליעזר ודבורה הפליגו על הדנובה דרך רומניה בדרכם לארץ ישראל. כשהספינה עברה בין שני צוקי הרים, בן יהודה התפעל וקרא בהתרגשות "מה יפה המקום הזה", דבורה שמעולם לא דיברה עברית המשיכה אחריו והגיבה "באמת יפה המקום הזה".

בן יהודה תאר בזיכרונותיו:

"אלה היו המילים הראשונות שיצאו מפי אשה בזמננו בשיחת חולין בלשון העברית, בתור לשון חיה מדוברת".

מאותו רגע, שיחתם נעשתה יותר ויותר בעברית במקום רוסית. יהודים שהיו על סיפון האונייה השתוממו: "אשה סחה בעברית עם בעלה".

הם היו בראשית שנות העשרים של חייהם, כאשר בן יהודה עזב את מנעמי פריז ודבורה את ההווי האריסטוקרטי-רוסי של מוסקבה.

את ההלם הראשון בן יהודה חטף עוד לפני הגעתו לא"י.  באוניה  פגש "בחורים גבוהי- קומה, חזקים, לבושים כמנהג הארץ". זו הייתה הפגישה הראשונה של בן יהודה עם ערבים. ערבים שגרים בארץ ישראל. פתאום בן יהודה הרגיש תחושה זרה  – הוא בדרך לארץ אבותיו והנה הוא מרגיש כגר:

"ועלי להודות, כי זו הפגישה הראשונה עם בני דודנו ישמעאל לא הייתה לי פגישה של שמחה, רגש מדכא של מגור … הרגשתי כי הם חשים  את עצמם אזרחי אותה הארץ שהיתה ארץ אבותי, ואני, אני בנם של אלה האבות, אני בא אל זו הארץ כגר, כבן ארץ נכריה …אני בה נכרי, גר!"

בן יהודה ודבורה דרכו על אדמת ארץ ישראל "בין כסה לעשור" בשנת תרמ"ב. משם הגיעו עלו לירושלים. בהתקרבם למבואות ירושלים התבונן בן יהודה בפלאחים העובדים את אדמתם. הפלאחים ברכו את בן יהודה: "סבח אל כיר", ובן יהודה הגיב בעברית: "ישר כוחכם!"

חמדה כתבה על אותו מפגש: "ולא הבינו זה את זה".

על ההגעה לירושלים והמפגש עם הקהילה הירושלמית – ייכתב בפוסט הבא

(הציטוטים לקוחים ממכתבים שמצויים באצ"מ ומוזכרים בביוגרפיה האחרונה שנכתבה על בן יהודה ע"י יוסף לנג, 'דבר עברית' – חיי אליעזר בן יהודה)