בית מזרחי

26.05.2021
מה הקשר בן הבניין ברחוב המלאך פינת הנבל – ברובע היהודי, לבין דיוני קמפ דייוויד בשנת 2000?
השאלה הזו לוקחת אותנו אחורה עד למאה ה-17 בירושלים. בראשית המאה ה-17 לאחר דעיכת מעמדה של צפת, מעמדה של ירושלים עלה מחדש. נראה כי מרכז לימודי הקבלה ע"פ האר"י נדד לירושלים בה ישבו מקובלים שעסקו בכתבים של ר' חיים ויטאל. עיסוק בקבלה היה חלק מהעיסוק בתורת הגאולה והמשיחיות שפשט באותה תקופה בקהילות ישראל.
בין הדמויות שהגיעו לירושלים ותרמו לאותה אווירה משיחית במהלך המאה ה-17, היה בחור שנחשב עילוי מיוחד בשם שבתי צבי. התנהגותו הייתה תערובת של הנהגות קדושה ופרישות עם מעשים תימהוניים. לדוגמה – לעתים עזב שבתי צבי את ביתו והיה מתבודד כמה ימים בהרי יהודה, במערות ובמדברות, שם היה שומע, לטענתו, קולות ובת קול מתוך הקברים. דמותו הייתה כה מרשימה עד כדי כך שהוטל עליו לצאת בשליחות הקהילה למצרים לגייס תרומות. בתום השליחות עם חזרתו לירושלים, הוא חזר כמשיח. אז אמרו עליו בירושלים: "יצא כשליח וחזר כמשיח". שבתי צבי קרא לבטל את צום י"ז בתמוז ובנוסף טען שמכיוון שהשכינה יצאה מהגלות וגאולת ישראל התחילה, על כן יש לבטל את תיקון חצות על גלות השכינה.
בתוך אותה אווירת קץ הגאולה עלו לירושלים רבנים חשובים ומקובלים, ביניהם השל"ה הקדוש (ישעיהו הלוי הורביץ). באגרת ששלח באותה תקופה ציין:
"וכל הספרדים בירושלים מתרבים למאד מאד, ממש למאות, ובונים בניינים גדולים… ואנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן".
בין אותם ספרדים שהגיעו לירושלים היה יהודי אמיד, תלמיד חכם, רב ושוחט בשם ברוך בן דוד המשרקי (המזרחי). ברוך קנה בירושלים בניין עם מספר חדרים. קנייה זו מתועדת בכמה תעודות של בית דין השרעי, באחת מהן מופיע התיאור הבא:
"בשנת 1030 להיג'רה (1620) ברוך בן דוד היהודי קנה מאיברהים חסן אל ביטר 7 קרט משלשה חדרים בשכונת אל רישה… תמורת תשלום של 50 גרוש וטבעת כסף עם אבן טובה וערימת מטבעות נחושת. המכר נרשם בספרי בית דין השרעי… "
בתאור נוסף מובא:
"בשנת 1035 להיג'רה (1625) ברוך בן דוד [המזרחי] קנה עוד 5 קרט של הבית ו-5 קרט אורווה בתשלום שנעשה בטבעת עם אבן מצבה".
באווירת המשיחיות של אותם ימים, מזרחי ערך צוואה. בצוואה ציווה את יורשיו וצאצאיו שלא ימכרו, לא ימשכנו ולא ישעבדו את הבית, ואת כלי הנחושת והספרים שבתוכו מתוך אמונה שעם תחיית המתים וביאת המשיח יוכל לגור בקרבת מקום המקדש:
"בהיות שאני ברוך מזרחי נתן לי הקב"ה בתים בתוככי ירושלים תובב"א ואלו הם הבתים… ואם יבוא שום אדם חס וחלילה לערער כדי למכור… בין מהבנים ובני הבנים… מעתה הוא מובדל מעדת ישראל… אלה יהיו קיימים עד ביאת משיחנו ב"ב ואח"כ יחזר הבתים אלי וכל זה עשיתי כדי להיות דירה פה בירושלים ת"ו ביאת משיחנו".
במילים אחרות מזרחי קבע בצוואה כי לאף אדם אין רשות למכור את הבניין, כך שעם בוא המשיח יוכל לגור בביתו – קרוב למקום המקדש. הצוואה נכתבה מתוך ציפייה וערגה להופעת המשיח ותחיית המתים, כאמור על רקע התקופה המדוברת.
הצוואה עברה מדור לדור, גם כאשר בשלב מסוים במהלך הדורות הצוואה המקורית נעלמה , אך נוסחה נשמר ונשאר כתוב בהעתקים שונים (ספר שו"ת חקרי לב). בני המשפחה שמרו על תוכן הצוואה בציפייה ליום בו המשיח יגיע, תהיה תחיית מתים ור' ברוך מזרחי יזכה לדור מחדש באותו בית.
צאצאי ברוך מזרחי לאורך הדורות שימשו כמשרתים בקודש בבית כנסת רבי יוחנן בן זכאי (ריב"ז), שכינויו היה קהל קודש גדול. כך בשנת 1855 מוזכר במפקד של משה מונטיפיורי: 'משה יהודה מזרחי' כרב, סופר, גזבר וחזן של בית הכנסת. הגבאי האחרון, אשר שימש כבעל תוקע בימים נוראים בבית הכנסת ,לפני נפילת הרובע בתש"ח, היה אליהו מזרחי.
כידוע, במהלך מלחמת העצמאות חלק גדול מהרובע היהודי נהרס. לאחר מלחמת ששת הימים, המדינה הפקיעה את שטח הרובע היהודי. לאחר שחרור העיר העתיקה, אליהו מזרחי חזר לרובע היהודי מלווה בילדיו ביניהם היה עו"ד שמואל שמיר. באותו ביקור אליהו הצביע על הבית וציין את הצוואה שעברה מדור לדור. שמואל שמיר סיפר בזיכרונותיו:
"הבית נראה לנו כחורבה בין החורבות שהירדנים השאירו מאחוריהם. מתוך הבית יצאה פתאום זקנה ערבייה שהתגוררה באחד החדרים בו. היא זיהתה מיד את אבינו ואמרה שהיא זוכרת שאבינו היה מתלווה לסבי בזמן שזה בא לגבות את דמי השכירות".
הבן, שמואל שמיר, ניגש לרשויות הרלוונטיות וטען לחזקה של המשפחה על הבית על בסיס הצוואה. במסגרת התהליך המשפטי בני המשפחה התבקשו להציג את המסמך המקורי. לא היו בידי המשפחה ראיות בכתב או קושאן על רישום בספרי המקרקעין או הצוואה המקורית שעברה מדור לדור. אך נטען כי הצוואה עברה בין הדורות והיא כתובה במקורות שונים.
כפשרה נקבע כי במקום בו עמד הבית יבנה בניין, אשר יוחזר לבית המשפחה עם ביאת המשיח, וכדי לחזק את ההבטחה שניתנה למשפחה, המשפחה הפיקה סרט בו רואים את טדי קולק מכריז באופן ברור כי הבית יוחזר למשפחת מזרחי עם בוא המשיח. הבטחה זו חודשה בהמשך ע"י ראשי העיר אורי לופוליאנסקי וניר ברקת.
כפי שנכתב, אביו של שמואל שמיר היה אליהו מזרחי, הגבאי האחרון של ריב"ז עד נפילת הרובע. שמואל החזיק את פנקס הגבאים וחותמת עתיקה של בית הכנסת. מתוך המסמכים ומקורות נוספים שמואל ידע על תשמישי קדושה שנתרמו לבית הכנסת ע"י המשפחה. שמואל ניסה למצוא לפחות חלק מכלי הקודש מבית הכנסת, לאחר מלחמת ששת הימים, אך חיפושיו העלו חרס. גורלם של תשמישי הקדושה המשיך להטריד את שמואל והוא החליט לא להתייאש ולהמשיך במסע החיפושים תוך ביקור במוזיאונים שונים וספריות שונות. יום אחד הגיע לתערוכה על אמנות ואמונות בארץ ישראל שהתקיימה בלונדון. בתערוכה צדה את עיניו פרוכת שנשאה את ההקדשה הבאה:
"הצעיר יוסף מזרחי הי"ו הקדש לק"ק [קהילת קודש] גדול [כינוי לריב"ז], בנו גבריאל הי"ו ואחיו דוד רפאל מזרחי ה"יו"
מדובר היה בפרוכת שהוקדשה לבית כנסת ריב"ז ע"י בני משפחת מזרחי.
הגילוי של הפרוכת באותה תערוכה בלונדון אחרי עשרות שנים של חיפושים התחבר לדברים שנכתבו ע"י חוקר בשם שלמה רוזאנס שכתב על יהודים באימפריה העות'מאנית בספרו 'דברי ישראל בתוגרמה'. בספרו הוא מתאר את תולדותיו של יהודי בשם: 'פנחס יוסף בן ר' משה מזרחי', (המאה ה-18). רוזאנס מציין:
"כאשר שב ממסעו התיישב בירושלים ויהי שם למרביץ תורה עד ימיו האחרונים הוא הקדיש פרוכת לק"ק גדול לשמו ולשם בנו גבריאל ואחיו דוד רפאל, ונמצא כעת במוזיאון היהודי במינכן".
שמואל שמיר ביקש לקנות את הפרוכת, אך נאמר לו כי הדבר יהיה אפשרי רק אם טדי קולק יסכים להעביר אליהם (ללונדון) דברים שנמצאים במוזיאון ישראל בתמורה. שמיר הבין שלזה אין סיכוי, אך מבחינתו, המעגל נסגר. כפי שציין שמיר בזיכרונותיו:
"מכן ראיה נוספת לאימות האמרה "יגעת ולא מצאת אל תאמין". כך נזדמן לנו להוכיח רציפות תולדות משפחת מזרחי וטביעות יד ההיסטוריה היהודית במאה ה-18".
ושאלה שנותרה לנו פתוחה עד היום- כיצד התגלגלה הפרוכת מירושלים למינכן ומשם ללונדון?
שמואל שמיר הוא כאמור אחד מבניו של אליהו מזרחי. בת נוספת במשפחה הייתה אביבה שר. לאביבה יש בן בשם גלעד. וזה מביא אותנו לשנת 2000, קמפ דיוויד.
בבקתות בקמפ דיוויד התקיים מרתון דרמטי של דיונים ושיחות בין המשלחת הישראלית למשלחת הפלסטינית, ובתוך המשלחות עצמן. מי שתיאר לפרטי פרטים את המתרחש במהלך אותה ועידת פסגה היה גלעד שר, ממנהלי המשא-ומתן מטעם ממשלת ישראל ונציגו הבכיר של רה"מ אהוד ברק לשיחות, בספרו: 'במרחק נגיעה'. כמו בדרמה אחת ארוכה של משא ומתן, הועלו נושאים שונים, אך הנושא, אולי המרכזי והקשה ביותר, היה העיר העתיקה. מבלי להיכנס לפרטים השונים, אחת ההצעות שהוצעו הייתה חלוקת העיר העתיקה (באופן מסוים).
לאחר קריאת עשרות דפים בספרו של שר שמתארים את ההתלבטויות, הצעות ודחיות, שר לפתע מפסיק את סיפור המשא ומתן, וצולל אל תוך פרק היסטורי רחוק מאוד בזמן ובמקום, מאות שנים אחורה, אל אבות אבותיו:
"ממש על הגבול שבין הרובע היהודי לרובע הארמני בעיר העתיקה קבע את ביתו, לפני כ-500 שנה, אחד מאבות-אבותי, ברוך מזרחי. היה זה בראשית המאה ה-16, לאחר שמשפחתו גורשה מספרד, והגיעה לירושלים. בצוואתו הורה ברוך כי הנחלה שרכש למגורי משפחתו לא תימכר לעולם, בשום נסיבות ועליה לעבור מאב לבנו [וכו'] … הבית הזה כבר אינו ברשות משפחתנו, אך נוסח אותה צוואה משנת 1643 מוטבע על גבי לוח אבן שעל קירו החיצוני. אמי, אביבה לבית מזרחי, הדור ה-17 לצאצאיו של ברוך, גדלה כבר מחוץ לחומות העיר העתיקה, בתנאי מחסור קשים ביותר, אך הזיקה שלה, כמו של אחיה ואחיותיה, אל הבית הזה, נשתמרה במלוא עוצמתה".
נראה כי פיסקה זו יכולה לשמש כעדות חיה לכוחו של הקשר הירושלמי-הבין-דורי. גלעד שר, בין האנשים שעמדו בראש צוות המשא ומתן מול ערפאת, כשעל הפרק עומד אחד הנושאים החמים ביותר – ריבונות על העיר העתיקה, ברוחו ובמחשבותיו מחליט לקחת אתנחתא, וצולל אל הקשר ההיסטורי אישי-משפחתי.
קשה לדמיין כי ברוך מזרחי יכול היה לשער שצוואתו תרחף באיזו צורה בדיונים מדיניים כ-350 שנה מאוחר יותר. אבל כנראה וזו כוחה של היסטוריה משפחתית, זו כוחה של צוואה ירושלמית.
וכדי להשלים את הסיפור, שר מספר על תחושותיו כאשר שלמה בן עמי העיר אותו משנתו, ודיווח לו שערפאת הסכים לרעיון של חלוקת העיר העתיקה:
"ליבי צנח בקרבי. הזדקפתי באחת, ער ומתוח. שמחה אין פה. מי יודע איך יקבל זאת הציבור בישראל. ומה אומר כל זה להיסטוריה שלנו… כל אלה חלפו במוחי בשבריר שנייה, אבל הסתפקתי בתשובה קצרה לבן עמי. 'יא חביבי הולך להיות קשה'. וניסיתי לחזור לישון".
בבוקר למחרת, נחה דעתו של שר כאשר נודע לו שערפאת דחה את ההצעה הישראלית לחלוקת העיר העתיקה.
תודה לעו"ד שמואל שמיר על העזרה בנושא.
תודה לעו"ד גלעד שר על הערותיו (בחלק האחרון)