בית מספר תשע ברחוב החבשים

מה מיוחד בבית זה, שראוי להקדיש לו פוסט?

בשנים 1917-1918, ממש אחרי הצהרת בלפור, מגיעים לירושלים מנהיגים חשובים מהתנועה הציונית, בראשם חיים וייצמן. באותה תקופה בארץ ישראל מתרחשים מהלכים רשמיים ע"י מנהיגי וראשי היישוב על מנת לקדם את העשייה הציונית לאור הצהרת בלפור, ביניהם – הקמת האוניברסיטה העברית.

באותן שנים מדינאים שונים מגיעים לירושלים להתרשם מהעשייה הציונית: בלפור, צ'רצ'יל ועוד נכבדים אחרים. השאלה היא – היכן בדיוק התנועה הציונית מארחת את אותם מכובדים בא"י כיאה למפגש מכובד ורשמי? היום היה אפשר לחשוב על בית ראש הממשלה, בית הנשיא, אבל היה מה לנו בא"י בשנת 1918?

התשובה – בית מספר תשע ברחוב החבשים. כן ממש בית זה. אחד מבני התקופה תאר את הבית כ"שגרירות של התנועה הציונית או הסוכנות היהודית" באותה תקופה. צ'רצ'יל ביקר במקום, איינשטיין ביקר כאורח חשוב כאשר הגיע להתרשם מהמפעל הציוני בארץ, ועוד נכבדים אחרים.

אז מה מהסיפור של הבית הזה? או יותר מדויק מי גר באותו בית?

השאלה הזו לוקחת אותנו אחורה למאה ה-19 לעיר מוהילב שבאימפריה הרוסית. בין היהודים הרבים שחיו שם היה סוחר עצים נכבד ואמיד בשם הלל. להלל היו שני בנים: יצחק הבכור, וצעיר ממנו בחמש שנים, מרדכי.

יצחק התחתן, עבר לביאליסטוק, והספיק לצבור הון רב במסגרת עסקי המשפחה. בהמשך התרחשה במשפחה טרגדיה – אשתו, שיינה רחל, מתה בדמי ימיה. בעקבות מות האם, עבר יצחק עם הילדים לגור בקרבת הסבא והסבתא בהומל שם גם גר אחיו, מרדכי או בשם היותר מוכר – מרדכי בן הלל הכהן.

יצחק היה דתי אדוק ואת בניו שלח לישיבת וולוז'ין, ושלא כדרך ההורים האחרים באותו דור, לא הרשה לבנותיו ללמוד בגימנסיה הנוצרית, שמא תיכשלנה בחילול שבת. הוא התפלל יום יום לביאת המשיח, אך על הרצל ועל הציונים הביט כעל דוחקי הקץ והיה אויב בנפש לציונות ה'אפיקורסית'.

שמונת הילדים של יצחק גדלו במשטר דתי קפדני במיוחד, אך אף אחד מילדיו לא הלך בעקבות האבא. כולם, בהמשך הדרך, נטשו את הדת ופנו למפלגות אנטי דתיות קיצוניות ברוסיה. אחד מהם היה בין ראשי ה'בונד' (מפלגה יהודית סוציאליסטית אנטי ציונית). ניתן לומר כי המשותף בין הילדים שגדלו לאביהם היה בכך שכולם התנגדו לציונות המדינית ולהתיישבות בארץ ישראל.

מרדכי בחר בדרך שונה משל אחיו הבכור, יצחק. הוא היה ציוני, סופר עברי, עיתונאי, איש רוח מוערך ומוכר מאד בעולם היהודי-ציוני. מרדכי היה בין חשובי נציגי יהדות מזרח אירופה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ואף היה היחיד (למיטב ידיעתי) שדיבר באותו קונגרס היסטורי בשפה העברית.

בין הילדים של יצחק הייתה ילדה בשם רוזה. רוזה הייתה בת שש כאשר אמה נפטרה ואביה עבר לגור עם הוריו בהומל. רוזה רצתה ללמוד בגימנסיה, אך, כאמור, אביה התנגד וסירב לממן לה את שכר הלימוד. רוזה לא ויתרה ונתנה שיעורים פרטיים כדי לממן את הלימודים.

הלימודים בגימנסיה הובילו את רוזה לאמץ רעיונות חברתיים-מהפכניים. בהשפעת אחיה היא הפכה לפעילה בתנועת הנוער של מפלגת ה'בונד', משם האמינה תבוא תשועת היהודים. בשלב מאוחר יותר – במהלך מלחמת העולם הראשונה, רוזה עבדה כמנהלת חשבונות בבית חרושת ללבנים וחומרי נפץ, ובהמשך התמנתה למנהלת במקום.

מרדכי הספיק כבר לעלות לארץ בשנת 1907 עם רוב בני משפחתו ( 7 ילדים), הוא נמנה על מייסדי תל אביב. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לירושלים והתגורר ב… רחוב החבשים מס' 9

עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ברוסיה, נקראה רוזה, כמנהלת המפעל, להצטרף למפלגה, אך רוזה סרבה, והשלטונות החלו לרדוף אחריה. כאות הזדהות עם רוזה הפועלים פתחו בשביתה. כשרוזה הבינה שהבולשת הבולשביקית בעקבותיה, החליטה לברוח מסנט-פטרסבורג לקייב ומקייב – במדי אחות רחמנייה בעזרת רכבת של הצלב האדום לאודסה. כך הצליחה להגיע בשלום לנמל שעל שפת הים השחור במטרה לברוח מרוסיה ומהשלטון הבולשביקי, ולעלות על הספינה הראשונה שתהיה בנמל.

ואכן הייתה אנייה בנמל – האונייה היחידה בנמל. אבל זו לא הייתה סתם אונייה, זו הייתה אוניית רוסלאן – אונייה בדרך לא"י, שאספה אליה את העולים הראשונים מרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עולים שנמנו על תחילתה של העלייה השלישית. דמויות רבות ומעניינות היו באונייה, כמו – רחל המשוררת, יוסף קלאוזנר, ישראל גורי (אביו של חיים גורי) ועוד.

רוזה מלכתחילה לא הייתה ציונית, אך רדיפת הבולשת הבולשביקית, והידיעה כי משפחת דודה מתגוררת בארץ ישראל הביאו אותה להחלטה לעלות על הספינה, וכך שלא מתוך כוונה נמנתה רוזה עם 'מבשרי' העלייה השלישית.

במהלך ההפלגה רוזה הכירה חלוצים רבים, שעתידים היו לעבוד בכנרת שבעמק הירדן.

עם הגעתה לארץ, לאחר ביקור של שבוע ימים בירושלים בבית הדוד, רוזה הגיעה לכנרת והחלה לעבוד בנטיעת אקליפטוסים בביצת הירדן. אלא שמספר חודשים לאחר הגעתה, ערב פסח 1920, היא חלתה בקדחת. רוזה נאלצה לעזוב את כנרת וחזרה לבית דודה שבירושלים.

אלא שגם בביתו המרווח של הדוד, רוזה לא מצאה מנוחה. באותו חג פסח פרצו פרעו פרעות כנגד יהודים בעיר העתיקה (מאורעות תר"פ). רוזה נזכרה בפוגרומים שהיו ברוסיה, ולא הייתה מסוגלת לשבת בנחת בשעה שבעיר העתיקה התחוללו פרעות נגד יהודים, היא לבשה מדי אחות רחמנייה וכך הצליחה להיכנס לעיר העתיקה.

בימים בהם הייתה בעיר העתיקה הכירה בחור בשם נחמיה רוביצוב שהגיע לא"י משיקגו במסגרת הגדודים העבריים. בדומה לרוזה, נחמיה שמע על הפרעות בעיר העתיקה, ובמסווה של רופא בתוך באמבולנס של הדסה התגנב לעיר העתיקה על מנת להגן על היהודים. ניתן לומר כי אירועי תר"פ בעיר העתיקה הכריעו סופית את דעתה של רוזה להכות שורשים בארץ ישראל ולהיות ציונית.

לאחר ההיכרות בנסיבות המיוחדות בעיר העתיקה, רוזה ונחמיה התחתנו ובחרו להתגורר בחיפה. לפני לידת בנם הבכור, החליטה רוזה ללדת בירושלים ועברה לגור אצל דודה עד הלידה.

ואכן, התינוק נולד בשעה טובה בירושלים בבית חולים שערי צדק ואת הימים הראשונים של התאוששות, העבירה היולדת בבית שברחוב החבשים עם התינוק, שם נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ונקרא שמו בישראל "יצחק", על שם אביה של רוזה.

שם המשפחה כבר לא היה רוביצוב והוחלף לרבין, במילים אחרות – התינוק היה לא אחר מאשר רמטכ"ל צה"ל וראש ממשלת ישראל בעתיד, יצחק רבין. (אגב, גם חגיגת בר המצווה, שאמנם הייתה סמלית, נערכה בבית של הדוד. מרדכי העניק ליצחק, מתנת בר מצווה, תפילין עם תנ"ך).

רוזה תוארה אז כ"אמיצה ברוחה" ואף מונתה להיות מפקדת ארגון ההגנה בחיפה. בין הפקודים שלה היה נחמיה בעלה.

מספרים שהייתה מוציאה כמה לירות מכיסה, וקונה בנגרייה מאות אלות ומפזרת אותם בין השומרים הצעירים בחיפה. כאשר היה צורך באקדח, רוזה הייתה שולפת את האקדח מתחת למזרון בעריסת של התינוק יצחק. (מצורפת כתבה).

וספוילר קטן לפוסטים בהמשך – רבין, בנה של רוזה – לא היה הגנרל היחיד במשפחה המורחבת של מרדכי בן הלל הכהן. למרדכי הייתה נכדה שהתחתנה עם יגאל ידין. נכדה אחרת שהתחנה עם עוזי נרקיס, ונכדה נוספת שהתחתנה עם אהרון ידלין (אבא של עמוס ידלין)