גילוי חללי הרובע בתש"ח

26.05.2021

גלעד לחללי רובע תש"ח

גילוי חללי הרובע היהודי מתש"ח

כידוע אחד המאפיינים המרכזיים במערכה על הרובע היהודי בתש"ח הוא הנוכחות האזרחית בחזית הקרב. עם הקמת המדינה, התגוררו ברובע כ-1600 יהודים.

ללוחמים הייתה משימה כפולה: לבלום את ההתקפות של הערבים, ובמקביל לפנות את התושבים היהודים מבתיהם, בעיקר באזור רחוב חב"ד. היו מקרים בהם  תושבים יהודים לא התפנו. כך , למשל, שמואל טיאנו ושרה טיאנו נשארו תחת מפולת חצרם לאחר ההתקפה הראשונה ב-16.5.48. במקרה אחר בעת ההתקפה השנייה ב-17.5.1948 יעקב ביטון ביקש לשוחח עם ידידיו הערבים. הניסיון לא עזר לו והוא מצא את מותו סמוך לביתו ברחוב חב"ד.

ההתקפה על היהודים הלכה והחריפה כאשר הלגיון הירדני הצטרף למערכה. יותר ויותר יהודים (לוחמים ותושבים) נהרגו תוך כדי הקרבות. הגופות הצטברו, ולא היה מנוס מאשר למצוא פינה ברובע בה ניתן היה להתחיל בקבורת הגופות. המקום שנבחר היה חצר קטנה. בתוכה נכרה בור גדול הוחל בקבורת החללים. בסה"כ באותו קבר אחים נקברו 48 גופות.

לאחר חתימה על הסכם כניעה ב-28.5.48, תושבי הרובע לקחו מה שאפשר לקחת ויצאו מהרובע לכיוון שער ציון. עם נטישת הרובע, הרובע נבזז ולאחר מכן עלה באש. יהודים שעוד היו ברובע פשוט רצו, שמא האש תגיע אליהם או שמא יותקפו ע"י הערבים שכבר פשטו על בתי הרובע.

לא כולם הספיקו לברוח מהרובע. אחד מהם היה יהודי מבוגר בשם יצחק לוי. הוא היה בן 90, כמובן, לא היה ביכולתו לרוץ, האש הדליקה אותו  והוא נשרף למוות.

המוני היהודים שברחו מהרובע הגיעו לשער ציון. למקום הגיעה אחות בשם מאשה וינגרטן, בתו של אברהם מרדכי וינגרטן, המנהיג הרשמי של הקהילה היהודית ברובע. באותם רגעים מאשה נזכרה בבית תמחוי שהיה למשפחה ברובע. מאשה  נזכרה כיצד היא ואחותה יהודית עוד לפני פרוץ המלחמה, היו הולכות כל יום עם סירי אוכל מבית התמחוי לאזור בו היו גרות משפחות מהעדה המרוקאית (מוגרבית). שם הן היו מביאות לקבוצה של בחורות מהעדה אוכל.

במהלך הבריחה מהרובע, בתוך כל הלחץ והבהלה, מאשה התבוננה היטב וחיפשה את אותן בחורות. היא לא הצליחה למצוא. אולי הן נשארו ברובע?  לחזור לרובע פירושו של דבר היה לחזור למקום בו הסתובבו בוזזים ערבים, בין הבתים הבוערים עם סיכון ממשי לאבד את החיים.

למאשה לא הייתה התלבטות – "הרגשתי מוכרחה להגיע אליהן." היא רצה בתוך רובע "כמו משוגעת" , כפי שתיארה את הדברים, ואז כשהגיעה לבית כנסת רבי יוחנן בן זכאי  תפס אותה ערבי וקרע את השעון שלה. באותה שניה נשמעה ירייה, מאשה חשבה שהירייה הייתה מכוונת אליה. הירייה הייתה של לגיונר שהגיח במקום.. הערבי ברח, כפי שסיפרה מאשה:

" הוא נתן ירייה באוויר והבריח אותו  והוא אמר לי : run for life:  אני לעולם לא אשכח את זה!  אני בחיים לא אשכח את זה. רצתי כמו שבחיים לא רצתי ככה. דרך רבי יוחנן בן זכאי דרך שערי שמיים לבתי מחסה באפיסת כוחות, חזרתי לשמה ועד היום אני לא יודעת מה קרה עם הקבוצה הזו."

ועכשיו השאלה מה היה עם אותם גופות שלא הוכנסו לקבר אחים כמו של  יעקב ביטון, שמואל ושרה טיאנו או של יצחק לוי? האם הגופות  נקברו? האם גילו את הגופות ?האם ייתכן ועדיין גופותיהם מצויות ברובע?

שאלות אלו מביאות אותנו לתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים.

סיפור גילוי עצמות הנופלים לאחר ששת הימים מתחלק לשני חלקים: חשיפת מקום קבר האחים, וגילוי העצמות שהיו מפוזרות ברובע במקומות שונים שחלקן נקברו ע"י הערבים וחלקן לא.

לאחר מלחמת ששת הימים עם ישראל חזר לעיר העתיקה. המונים נהרו לכותל המערבי, ביניהם היה משה רוסנק, מי שהיה מפקד הרובע היהודי בתש"ח.

רוסנק היה נוכח בקבורת הגופות בקבר אחים בתש"ח. הוא אף עשה רשימה מסודרת של כל הגופות שהונחו במקום על פי סדר הנחתם. היה ברור עוד בתש"ח, כאשר טמנו את הגופות  – כי זו קבורה על תנאי לפני העברה למנוחת עולמים בבית קברות מסודר.

לאחר ששת הימים רוסנק יצר קשר עם הרב שלמה גורן, הרב ראשי לצה"ל. הרב גורן אמר לו שהחברה קדישא של הצבא תטפל בהוצאת הגופות ממקום קבורתן.

רוסנק זכר היטב את מקום קבר האחים. ובכל זאת, הגיע למקום עם צילומים מתש"ח כדי להיות בטוח. במהלך זיהוי המקום, נפגש רוסנק עם הרב שלמה מן ההר, מרבני הרובע בתש"ח.

הרב מן ההר אמר לרוסנק : "עזוב את הצילומים. אני זוכר, אני יודע. אני מכיר. זאת היא החלקה. אין ספק, זה כאן."

ואכן זו הייתה חלקת הקבורה. זו הייתה חצר קטנה תחומה בקירות ושער. כאשר הם הגיעו למקום החלקה הייתה עדיין מגודרת, אך מפלס האדמה היה בגובה הגדר, שהגיעה לגובה אדם. זאת מפני שבמשך שנות השלטון הירדני, התושבים הערבים זרקו מעבר לקירות, אשפה ושרידי בהמות שאכלו או התפגרו, ולכן הצטברו במקום עצמות כבשים ועזים.

רוסנק בליווי חברת קדישא של הצבא החלו לחפור. סיפר רוסנק בזיכרונותיו:

"יועצי עצות למיניהם באו לשם ובלבלו אותי בדעות שהביעו לגבי מקום הקבורה, ולגבי מספר החללים. היו שאמרו כי מקום הקבורה נמצא מאחורי בית רוטשילד, כי גם שם הייתה חלקת גוי. היו שאמרו שצריכים להימצא מאתיים חללים, היו שאמרו כי אלה שנמצאו אינם כל הנקברים. ממש שיגעו אותי. אני עמדתי על דעתי כי החלקה שבה חפרנו היא מקום הקבורה".

כפי שצוין, לאחר ששת הימים המפלס מעל קבר האחים היה כמעט שני מטר – בגובה אדם. החברה קדישא הביאה 12-15 איש, ואחרי יומיים שלושה ארגנו מתנדבים מישיבות. הם עבדו בכל יום מ-8.00 בבוקר ועד שעות אחר הצהריים. אחרי כמה ימי עבודה, עדיין רוסנק והמתנדבים לא הצליחו להגיע לגופות. אמנם נמצאו עצמות, אך פתולוג צבאי שנכח במקום בחן את העצמות וטען: "לא. לא. לא. אלה כולן עצמות בהמות".

עבר שבוע של עבודה וטרם נמצאה עצם אדם, והחופרים החלו להתייאש. הרב גורן אמר לרוסנק: "אתה טועה זה בוודאי לא פה." רוסנק המשיך להתעקש. הוא זכר את המקום וחש באופן וודאי כי זה מקום קבורת החללים. אחרי כמעט שבועיים של עבודה החלו החופרים להתקרב למפלס המדרכה ועדיין לא מצאו זכר לנקברים. הרב גורן אמר שהוא רוצה להפסיק, אך רוסנק המשיך לטעון כי אין ספק שזה המקום. הרב גורן פסק כי אם לא ימצאו עצמות ביום-יומיים הבאים, כנראה שיש טעות בזיהוי המקום או שהערבים הוציאו את הגופות מהמקום.

בדיוק יום לאחר מכן, מצאו החופרים עצם אדם ראשונה. כאשר קברו את הגופות בתש"ח הניחו לוחות עץ בין הגופות. ב-1967 הם מצאו את הלוחות רקובים אבל מסודרים לפי סדר הנחתם. מסתבר שגם אחרי 19 שנה ניתן היה לזהות כמעט בוודאות את החללים לפי סדר שכיבתם.

בזיכרונותיו סיפר רוסנק כי הפתולוג הצבאי שאל אותו: "תגיד לי, היה לכם מישהו בלי רגל?"  בתגובה שאל רוסנק: "איפה מצאתם אותו?" הפתולוג ספר לפי סדר השכיבה: "אחד, שתים, שלוש!" רוסנק עיין ברשימה. והגיב: "כן. זה חיים קוסטרומיצקי, שהייתה לו רגל אחת תותבת." אחר כך מצאו חלל שגולגולתו נקובה מכדור בראש. לפי המספר ברשימה זה היה אברהם כהן שקיבל כדור בראש.

בין שלדי הנשים מצאו שלד של נערה ושרשרת קטנה על פרק ידה. זו הייתה גרציה הרוש. גרציה (יפה) הרוש הייתה כמעט בת 16 בנופלה. היא לחמה באחת העמדות בגבול הצפוני של הרובע. כאשר העמדה נכבשה ע"י ערבים היא עברה לעמדה אחרת סמוך לישיבת פורת יוסף על מנת להדוף את ההתקפות של הערבים. אותה עמדה הותקפה באש כבדה. היא הרימה את הראש כדי לזרוק רימון לעבר התוקפים, אך באותו רגע ממש היא נורתה, נפלה במקום והרימון שהיה בידה התפוצץ, ידה נקטעה והיא מתה מפצעיה. ככל הנראה, גרציה הרוש הייתה הלוחמת הצעירה ביותר שנפלה במערכות צה"ל (הלוחם הצעיר ביותר היה ניסים גיני).

כאמור, היא נקברה עם שרשרת קטנה שהייתה לה על היד. עדותו של רוסנק שאכן מצא את השרשרת ב-67 היא מעניינת לאור העובדה כי בראיון שקיימתי עם אברהם אלמוג, אחיה של גרציה, הוא סיפר כי שאל את החופרים אם הם מצאו את השרשרת והם טענו שלא. הלווית 48 החללים שהיו בקבר אחים הייתה בכ"ו בתמוז תשכ"ז בטקס צבאי בהר הזיתים. מה לגבי שאר הגופות שהיו מפוזרות ברובע?

שאלה זו מביאה אותנו לתקופה של החפירות ברובע לאחר מלחמת ששת הימים: כידוע, לאחר 67 החל תהליך של חפירות ארכיאולוגיות ברובע והכנת התשתית לבנייתו של הרובע היהודי המתחדש. משה רוסנק, סייר ברובע וניסה לאתר את אותן גופות, ולהביאן לקבורה ביחד עם 48 גופות שנקברו בהר הזיתים. מדובר על חללים כמו בני הזוג טיאנו שנשארו תחת מפולת בחצר ביתם ועוד אחרים שנשארו ברחוב חב"ד.

באותם ימים, רוסנק, פגש ברובע אופה זקן ערבי בשם כליפא. בשיחה איתו הסתבר לרוסנק שהוא קבר בעצמו חלק מאתן גופות. הוא אמר לרוסנק באידיש: "ניין. איך האב מער בגראבען," – לא קברתי יותר!" רוסנק תהה לעצמו איך אחרי 19 שנה הייתה עדיין אידיש שגורה בפיו.  בשיחה עם כליפא הסתבר כי הוא קבר שש (!) גופות ברחוב חב"ד. כליפא הראה לו בדיוק את המקום:

"מאחורי בית החרושת למצות בין בית החרושת ושיחי הצבר שגדלו שם". (היום אזור מגרש החניה).

עכשיו רוסנק יכול היה להצביע על המקום המדויק בו היו הגופות, כדי שיערכו בו חפירות זהירות למציאתן.

רוסנק היה מגיע כמעט כל יום לרובע באותה תקופה במהלכה עסקו בפינוי ההריסות. הוא היה בקשר עם כל גורם אפשרי שהיה קשור לפינוי ולבניית הרובע, ועקב בדריכות אחר העבודה של הכלים הכבדים וחיכה לרגע בו יגיעו הפועלים למקום בו קבורים אותם שישה. האחראים במקום אמרו לו כי אין צורך להגיע, והבטיחו כי כבר יודיעו לו כאשר יגיעו למקום. כך כתב בזיכרונותיו:

"לבסוף הגיע זמן שההתחלתי לבוא פחות, כי הבטיחו לי: 'כשנגיע לשם נודיע לך'. בכל זאת מידי כמה ימים באתי ועקבתי אחרי התחלות עבודה במקומות שונים ברובע".

בינתיים  הסתבר, כי ללא ידיעתו של רוסנק הרסו את בית חרושת למצות עד היסוד, את שרידי הבניינים שנהרסו ברובע שפכו במקום בו עמד בית החרושת ומשם שופלדוזרים העמיסו את השפכים על משאיות שהובילו אותם אל מחוץ לעיר העתיקה.

אז רוסנק אמר: "פה עלול לקרות אסון, די שייקחו כף אחת עם עצמות ואיש לא ידע".

רוסנק התריע בפני גורמים שונים שצריך לעמוד על המשמר, מפני שעלולים להוציא מהמקום את השלדים בלי שאיש יבחין בהם. ככל שהזמן עבר קשה היה לזהות את המקום בו נקברו השישה, בית החרושת למצות כבר לא עמד, הגדר נעלמה, ולשיחי הצבר כבר לא נשאר זכר. על אותו שטח זרקו עפר, ולקחו עפר. כל השטח קיבל ממדים אחרים – המדרון שינה את צורתו.

רוסנק התריע והזהיר, דבר לא עזר. כך "פספסנו את גילוי שרידי ששת החיילים", ציין בזיכרונותיו.

סיפור דומה היה עם הזוג טיאנו שנקברו בחצר תורג'מן (לפני הירידה במדרגות לכותל). הוא דיבר עם הערבים שקברו את בני הזוג, הם הראו לו את מקום הקבורה המדויק באותה חצר בה התיישבו ערבים. רוסנק חיכה לפינוי הדיירים הערבים מהמקום ותחילת החפירה. ואז יום אחד ללא שום עדכון הודיעו לו שהבית נהרס, חפרו ופינו את שרידיו "והכל נגמר".

רוסנק היה חסר אונים. אך בכך לא תמה הפרשה, בסוף שנות השבעים יהודי מחברת "אתרא קדישא" טען בפני רוסנק כי מצאו גולגולת ברובע.

התברר כי ראו ילד ערבי שהלך ברובע ובידו גולגולת. ושאלו אותו מניין הגולגולת, אמר הילד, מן המרתף. הסתבר שהקבלן ברובע, לפי דברים שנאמרו לרוסנק, הניח גולגולות וחלקים אחרים שנמצאו תוך כדי בנייה במרתף מיוחד. כאשר הקבלן סיים את עבודתו הגולגולות נשארו מונחות באותו  מרתף. הכל נשאר פתוח, והילד נכנס לקח את הגולגולת ושיחק אתה.

כל אותן עצמות שנמצאו במרתף נלקחו ע"י אנשי חברת "אתרא קדישא" ובכך קברו את אותן עצמות בקבורה נפרדת מ-48 גופות שנקברו בהר הזיתים, כך יצא שעם הקמת הרובע היהודי לאחר 1967 היו לפחות 8 גופות שהיו קבורות במקומות שונים ברובע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגיות: