גילוי חללי רובע תש"ח – חלק א'

סיפור קבורתם של היהודים ברובע בתש"ח

למערכה על הרובע היהודי בתש"ח יש את המאפיינים הייחודיים שלה. לא נכנס לנושא על כל היבטיו המורכבים, אך נציין שעם עם הקמת המדינה היו כ- 1500 אזרחים ועוד כ-120 לוחמים מול מאות לוחמים ערבים לא סדירים אליהם הצטרפו מאוחר יותר מאות לגיונרים.

הקרב העיקרי על הרובע היהודי החל ב-16.5.48. הלוחמים הערבים המקומיים, יחד עם המתנדבים מארצות ערב, התארגנו ותקפו את הרובע מכיוונים שונים. תוך כדי קריאות מעוררות אימה, כמו: "לשחוט את היהודים". יש לזכור כי ברובע היו בעיקר משפחות. התקפות אלו נהדפו בקושי.

בין הילדים שהיו במקום והיו עדים לאותה התקפת תופת, הייתה ילדה בשם פועה מן ההר (שטיינר). בראיון עם פועה היא סיפרה על עוצמת תחושת הבהלה שהייתה בקרב ההמונים באותם רגעים כאשר הערבים התקרבו לבתים שלהם – אז חשו שהדבר היחיד שצריך לעשות היה לקום ולברוח:

" … הם באו עם סכינים לעשות טבח … הם ראו את הערבים מהבתים שלהם שהם באים וצועקים 'עליהום', 'איטבח אל יהוד' … הם נתקפו בהתקפה איומה, עזבו את הבתים ורצו … זו הייתה פאניקה של המון, זה מדבק … בל יתואר… שמענו צעקות נוראיות מבחוץ, כמה מהנשים באו וצעקו: ערבים עם סכינים! לברוח!"

ללוחמים הייתה משימה כפולה: לבלום את ההתקפות של הערבים, ובמקביל לפנות את התושבים היהודים מבתיהם, בעיקר באזור רחוב חב"ד. היו מקרים בהם תושבים יהודים לא רצו להתפנות. אחד מהתושבים היה יעקב ביטון. ביטון נשאר בביתו בעת ההתקפה וביקש לשוחח עם ידידיו הערבים. אך כנראה שהניסיון לא עזר לו והוא מצא את מותו במקום. ביטון לא היחיד שמצא את מותו בביתו. שמואל טיאנו ושרה טיאנו נשארו תחת מפולת חצרם לאחר ההתקפה הראשונה ב-16.5.

ההתקפה על היהודים הלכה והחריפה כאשר הלגיון הירדני הצטרף למערכה. יותר ויותר יהודים (לוחמים ותושבים) נהרגו תוך כדי הקרבות. הגופות הצטברו, ולא היה מנוס מאשר למצוא פינה ברובע בה ניתן היה להתחיל בקבורת הגופות.

המקום שנבחר היה חצר קטנה המוגנת היטב. בלב החצר נכרה בור גדול הוחל בקבורת החללים. גופות החללים הוצאו מבית החולים – ששכן במרחק של 100מ' ממזרח לחצר והובלו במהירות בחצר החשופה תוך הפגזה שסיכנה את נושאי המיטה. (היום במקום יש גלעד זיכרון ברחוב גלעד)

טקס ההלוויה הראשון שנעשה תוך כדי ההתקפה, התקיים ב-21.5 סמוך לכניסת שבת, הטקס נערך ע"י הרב אביגדור אורנשטיין, רב הכותל המערבי. באותו טקס קבורה נקברו 23 יהודים. שלשה ימים לאחר מכן, ב-24.5, נקברו 11 גופות. בין הגופות היו: הרב אורנשטיין ואשתו שנהרגו מפגיעת פגז שנורה מהר הזיתים. בסה"כ בקבר אחים נקברו 48 גופות.

ב-28.5 הוחלט ע"י מפקדי הרובע להיכנע. טקס הכניעה נחתם בשעה 14.30. חתמו עליו משה רוסנק, מפקד הרובע, ואברהם מרדכי וינגרטן, נציג הקהילה מהצד היהודי , ועבדאללה אל-תל, מפקד הלגיון השישי, ומוסא אל חוסייני מהצד הערבי.

לאחר החתימה, תושבי הרובע לקחו מה שאפשר לקחת ויצאו מהרובע לכיוון שער ציון. עם נטישת הרובע, הרובע נבזז ולאחר מכן עלה באש. יהודים שעוד היו ברובע פשוט רצו, שמא האש תגיע אליהם או שמא יותקפו ע"י הערבים שכבר פשטו על בתי הרובע.

שריפת הרובע היהודי לאחר נפילתו

לא כולם הספיקו לברוח מהרובע תוך כדי המנוסה. אחד מהם היה יהודי מבוגר בשם יצחק לוי. הוא היה בן 90, כמובן, לא הייתה ביכולתו לרוץ, האש הדליקה אותו והוא נשרף למוות.

המוני היהודים שברחו מהרובע הגיעו לשער ציון ורצו רק לצאת, לברוח מהתופת שהשתולל ברובע. למקום הגיעה אחות בשם מאשה וינגרטן, בתו של אברהם מרדכי, מוכתר הקהילה היהודית ברובע. באותם רגעים מאשה נזכרה בבית תמחוי שהיה למשפחה ברובע. מאשה נזכרה כיצד היא ואחותה יהודית עוד לפני פרוץ המלחמה, היו הולכות כל יום עם סירי אוכל מבית התמחוי לאזור בו היו גרות משפחות מהעדה המרוקאית (מוגרבית). שם הן היו מביאות לקבוצה של בחורות מהעדה אוכל.

במהלך הבריחה מהרובע, בתוך כל הלחץ והבהלה, מאשה התבוננה היטב וחיפשה את אותן בחורות. היא לא הצליחה למצוא. אולי הן נשארו ברובע? לחזור לרובע פירושו של דבר היה לחזור למקום בו הסתובבו בוזזים ערבים, בין הבתים הבוערים עם סיכון ממשי לאבד את החיים.

למאשה לא הייתה התלבטות – "הרגשתי מוכרחה להגיע אליהן". היא רצה בתוך רובע "כמו משוגעת" , כפי שתיארה את הדברים, ואז כשהגיע לבית כנסת 'רבי יוחנן בן זכאי' תפס אותה ערבי וקרע את השעון שלה. באותה שניה נשמעה ירייה, מאשה חשבה שהירייה הייתה מכוונת אליה. הירייה הייתה של לגיונר שהגיח במקום.. הערבי ברח, כפי שסיפרה מאשה:

" הוא נתן ירייה באוויר והבריח אותו והוא אמר לי : run for life: אני לעולם לא אשכח את זה! אני בחיים לא אשכח את זה. רצתי כמו שבחיים לא רצתי ככה. דרך רבי יוחנן בן זכאי דרך שערי שמיים לבתי מחסה באפיסת כוחות, חזרתי לשמה ועד היום אני לא יודעת מה קרה עם הקבוצה הזו."

Tal Chenya, [27/11/2020 08:21]
סיפור קבורתם של היהודים ברובע בתש"ח

למערכה על הרובע היהודי בתש"ח יש את המאפיינים הייחודיים שלה. לא נכנס לנושא על כל היבטיו המורכבים, אך נציין שעם עם הקמת המדינה היו כ- 1500 אזרחים ועוד כ-120 לוחמים מול מאות לוחמים ערבים לא סדירים אליהם הצטרפו מאוחר יותר מאות לגיונרים.

הקרב העיקרי על הרובע היהודי החל ב-16.5.48. הלוחמים הערבים המקומיים, יחד עם המתנדבים מארצות ערב, התארגנו ותקפו את הרובע מכיוונים שונים. תוך כדי קריאות מעוררות אימה, כמו: "לשחוט את היהודים". יש לזכור כי ברובע היו בעיקר משפחות. התקפות אלו נהדפו בקושי.

בין הילדים שהיו במקום והיו עדים לאותה התקפת תופת, הייתה ילדה בשם פועה מן ההר (שטיינר). בראיון עם פועה היא סיפרה על עוצמת תחושת הבהלה שהייתה בקרב ההמונים באותם רגעים כאשר הערבים התקרבו לבתים שלהם – אז חשו שהדבר היחיד שצריך לעשות היה לקום ולברוח:

" … הם באו עם סכינים לעשות טבח … הם ראו את הערבים מהבתים שלהם שהם באים וצועקים 'עליהום', 'איטבח אל יהוד' … הם נתקפו בהתקפה איומה, עזבו את הבתים ורצו … זו הייתה פאניקה של המון, זה מדבק … בל יתואר… שמענו צעקות נוראיות מבחוץ, כמה מהנשים באו וצעקו: ערבים עם סכינים! לברוח!"

ללוחמים הייתה משימה כפולה: לבלום את ההתקפות של הערבים, ובמקביל לפנות את התושבים היהודים מבתיהם, בעיקר באזור רחוב חב"ד. היו מקרים בהם תושבים יהודים לא רצו להתפנות. אחד מהתושבים היה יעקב ביטון. ביטון נשאר בביתו בעת ההתקפה וביקש לשוחח עם ידידיו הערבים. אך כנראה שהניסיון לא עזר לו והוא מצא את מותו במקום. ביטון לא היחיד שמצא את מותו בביתו. שמואל טיאנו ושרה טיאנו נשארו תחת מפולת חצרם לאחר ההתקפה הראשונה ב-16.5.

ההתקפה על היהודים הלכה והחריפה כאשר הלגיון הירדני הצטרף למערכה. יותר ויותר יהודים (לוחמים ותושבים) נהרגו תוך כדי הקרבות. הגופות הצטברו, ולא היה מנוס מאשר למצוא פינה ברובע בה ניתן היה להתחיל בקבורת הגופות.

המקום שנבחר היה חצר קטנה המוגנת היטב. בלב החצר נכרה בור גדול הוחל בקבורת החללים. גופות החללים הוצאו מבית החולים – ששכן במרחק של 100מ' ממזרח לחצר והובלו במהירות בחצר החשופה תוך הפגזה שסיכנה את נושאי המיטה. (היום במקום יש גלעד זיכרון ברחוב גלעד)

טקס ההלוויה הראשון שנעשה תוך כדי ההתקפה, התקיים ב-21.5 סמוך לכניסת שבת, הטקס נערך ע"י הרב אביגדור אורנשטיין, רב הכותל המערבי. באותו טקס קבורה נקברו 23 יהודים. שלשה ימים לאחר מכן, ב-24.5, נקברו 11 גופות. בין הגופות היו: הרב אורנשטיין ואשתו שנהרגו מפגיעת פגז שנורה מהר הזיתים. בסה"כ בקבר אחים נקברו 48 גופות.

ב-28.5 הוחלט ע"י מפקדי הרובע להיכנע. טקס הכניעה נחתם בשעה 14.30. חתמו עליו משה רוסנק, מפקד הרובע, ואברהם מרדכי וינגרטן, נציג הקהילה מהצד היהודי , ועבדאללה אל-תל, מפקד הלגיון השישי, ומוסא אל חוסייני מהצד הערבי.

לאחר החתימה, תושבי הרובע לקחו מה שאפשר לקחת ויצאו מהרובע לכיוון שער ציון. עם נטישת הרובע, הרובע נבזז ולאחר מכן עלה באש. יהודים שעוד היו ברובע פשוט רצו, שמא האש תגיע אליהם או שמא יותקפו ע"י הערבים שכבר פשטו על בתי הרובע.

לא כולם הספיקו לברוח מהרובע תוך כדי המנוסה. אחד מהם היה יהודי מבוגר בשם יצחק לוי. הוא היה בן 90, כמובן, לא הייתה ביכולתו לרוץ, האש הדליקה אותו והוא נשרף למוות.

המוני היהודים שברחו מהרובע הגיעו לשער ציון ורצו רק לצאת, לברוח מהתופת שהשתולל ברובע. למקום הגיעה אחות בשם מאשה וינגרטן, בתו של אברהם מרדכי וינגרטן. באותם רגעים מאשה נזכרה בבית תמחוי שהיה למשפחה ברובע. מאשה נזכרה כיצד היא ואחותה יהודית עוד לפני פרוץ המלחמה, היו הולכות כל יום עם סירי אוכל מבית התמחוי לאזור בו היו גרות משפחות מהעדה המרוקאית (מוגרבית). שם הן היו מביאות לקבוצה של בחורות מהעדה אוכל.

במהלך הבריחה מהרובע, בתוך כל הלחץ והבהלה, מאשה התבוננה היטב וחיפשה את אותן בחורות. היא לא הצליחה למצוא. אולי הן נשארו ברובע? לחזור לרובע פירושו של דבר היה לחזור למקום בו הסתובבו בוזזים ערבים, בין הבתים הבוערים עם סיכון ממשי לאבד את החיים.

למאשה לא הייתה התלבטות – "הרגשתי מוכרחה להגיע אליהן". היא רצה בתוך רובע "כמו משוגעת" , כפי שתיארה את הדברים, ואז כשהגיע לבית כנסת 'רבי יוחנן בן זכאי' תפס אותה ערבי וקרע את השעון שלה. באותה שניה נשמעה ירייה, מאשה חשבה שהירייה הייתה מכוונת אליה. הירייה הייתה של לגיונר שהגיח במקום.. הערבי ברח, כפי שסיפרה מאשה:

" הוא נתן ירייה באוויר והבריח אותו והוא אמר לי : run for life: אני לעולם לא אשכח את זה! אני בחיים לא אשכח את זה. רצתי כמו שבחיים לא רצתי ככה. דרך רבי יוחנן בן זכאי דרך שערי שמיים לבתי מחסה באפיסת כוחות, חזרתי לשמה ועד היום אני לא יודעת מה קרה עם הקבוצה הזו."

מתוך הריאיון עם מאשה וינגרטן

ועכשיו השאלה מה היה עם אותם גופות שלא הוכנסו לקבר אחים כמו של יעקב ביטון, שמואל ושרה טיאנו או של יצחק לוי? האם הגופות נקברו? האם גילו את הגופות ?האם ייתכן ועדיין גופותיהם מצויות ברובע?

על זה ועוד בפוסט הבא.