גילוי חללי רובע תש"ח – חלק ג'

פוסט זה יחתום את סדרת הפוסטים בנושא קבורת חללי תש"ח ברובע היהודי.

בפוסט האחרון נכתב על גילוי מקום קבר האחים ברובע היהודי. כפי שצוין, היו גופות שלא נטמנו בקבר אחים ונשארו ברובע לאחר יציאת היהודים לעיר החדשה.

כידוע, לאחר 67 החל תהליך של חפירות ארכיאולוגיות ברובע והכנת התשתית לבנייתו של הרובע היהודי המתחדש. משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי בתש"ח, שהוזכר בפוסט הקודם, סייר ברובע וניסה לאתר את אותן גופות, ולהביאן לקבורה ביחד עם 48 גופות שנקברו בהר הזיתים. מדובר על חללים כמו בני הזוג טיאנו שנשארו תחת מפולת בחצר ביתם ועוד אחרים שנשארו ברחוב חב"ד.

באותם ימים, רוסנק, פגש ברובע אופה זקן ערבי בשם כליפא. בשיחה איתו הסתבר לרוסנק שהוא קבר בעצמו חלק מאתן גופות. הוא אמר לרוסנק באידיש: "ניין. איך האב מער בגראבען!" – לא קברתי יותר! רוסנק תהה לעצמו איך אחרי 19 שנה הייתה עדיין אידיש שגורה בפיו. בשיחה עם כליפא הסתבר כי הוא קבר שש (!) גופות ברחוב חב"ד. כליפא הראה לו בדיוק את המקום:
"מאחורי בית החרושת למצות בין בית החרושת ושיחי הצבר שגדלו שם". (היום אזור מגרש החניה). רוסנק יכול היה להצביע על המקום המדויק בו היו הגופות, כדי שיערכו בו חפירות זהירות למציאתן. הוא היה מגיע כמעט כל יום לרובע באותה תקופה במהלכה עסקו בפינוי ההריסות. הוא היה בקשר עם כל גורם אפשרי שהיה קשור לפינוי ולבניית הרובע, ועקב בדריכות אחר העבודה של הכלים הכבדים וחיכה לרגע בו יגיעו הפועלים למקום בו קבורים אותם שישה. האחראים במקום אמרו לו כי אין צורך להגיע, והבטיחו כי כבר יודיעו לו כאשר יגיעו למקום. כך כתב בזיכרונותיו:

"לבסוף הגיע זמן שההתחלתי לבוא פחות, כי הבטיחו לי: 'כשנגיע לשם נודיע לך'. בכל זאת מידי כמה ימים באתי ועקבתי אחרי התחלות עבודה במקומות שונים ברובע".

בינתיים הסתבר, כי ללא ידיעתו של רוסנק הרסו את בית חרושת למצות עד היסוד, את שרידי הבניינים שנהרסו ברובע שפכו במקום בו עמד בית החרושת ומשם שופלדוזרים העמיסו את השפכים על משאיות שהובילו אותם אל מחוץ לעיר העתיקה. אז רוסנק ציין : "פה עלול לקרות אסון, די שייקחו כף אחת עם עצמות ואיש לא ידע".

רוסנק התריע בפני גורמים שונים שצריך לעמוד על המשמר, מפני שעלולים להוציא מהמקום את השלדים בלי שאיש יבחין בהם. ככל שהזמן עבר קשה היה לזהות את המקום בו נקברו השישה, בית החרושת למצות כבר לא עמד, הגדר נעלמה, ולשיחי הצבר כבר לא נשאר זכר. על אותו שטח זרקו עפר, ולקחו עפר. כל השטח קיבל ממדים אחרים – המדרון כבר לא היה כל כך מדרון.

רוסנק התריע והזהיר אך ענו לו : יש מי ששומר" בתגובה ענה רוסנק: "לא ייתכן כשאתה לוקח חצי טון של עפר בשופלדוזר ושופך למשאית. לא ייתכן שמישהו העומד ומסתכל יראה עצם זרוקה בגל העפר הזה. אפילו גולגולת עשויה שלא להתגלות". דבר לא עזר. כך "פספסנו את גילוי שרידי ששת החיילים", ציין בזיכרונותיו.

סיפור דומה היה עם הזוג טיאנו שנקברו בחצר תורג'מן (לפני הירידה במדרגות לכותל). הוא דיבר עם הערבים שקברו את בני הזוג, הם הראו לו את מקום הקבורה המדויק באותה חצר בה התיישבו ערבים. רוסנק חיכה לפינוי הדיירים הערבים מהמקום ותחילת החפירה. ואז יום אחד ללא שום עדכון הודיעו לו שהבית נהרס, חפרו ופינו את שרידיו "והכל נגמר".

רוסנק היה חסר אונים. אך בכך לא תמה הפרשה בשנת 79-78 כ-13 שנה אחרי שחרור הרובע בא יהודי מחברת "אתרא קדישא" ואמר לו: "שמע רוסנק, מצאו גולגולת ברובע".

מה התברר? ראו ילד ערבי שהלך ברובע ובידו גולגולת. תפסו אותו ושאלו אותו מניין הגולגולת, אמר הילד, מן המרתף. הסתבר שהקבלן ברובע, לפי דברים שנאמרו לרוסנק, הניח גולגולות וחלקים אחרים שנמצאו תוך כדי בנייה במרתף מיוחד. כאשר הקבלן סיים את עבודתו הגולגולות נשארו מונחות באותו מרתף. הכל נשאר פתוח, והילד נכנס לקח את הגולגולת ושיחק אתה.
כל אותן עצמות שנמצאו במרתף נלקחו ע"י אנשי חברת "אתרא קדישא" ובכך קברו את אותן עצמות בקבורה נפרדת מ-48 גופות שנקברו בהר הזיתים, כך יצא שעם הקמת הרובע היהודי לאחר 1967 היו לפחות 8 גופות שהיו קבורות במקומות שונים ברובע.

ע"פ הסיפור של רוסנק לא כל החללים נקברו ביחד. אך הם הונצחו במשותף באנדרטת זיכרון שהוקמה לאחר 48 בהר הרצל.
בשנות החמישים, כאשר העיר העתיקה הייתה תחת שלטון מדינת ירדן, הוקמה אנדרטה לזכר חללי תש"ח ברובע, בהר הרצל. על האנדרטה היה צריך לכתוב פסוק. מבין כל הפסוקים הוחלט לכתוב קטע מפסוק מישעיהו ס"ו, י"ד: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה", לצד פסוק נוסף באותה אנדרטה.

לאחר מלחמת ששת הימים, המקום הראשון בו מדינת ישראל חפרה במזרח העיר היה בחלק הדרומי של הכותל המערבי, תוך כדי החפירות בכותל המערבי ירדו אל המפלסים הנמוכים בכותל. לאחר מספר שנים (סוף שנות ה-70, תחילת ה-80, כמדומני) הגיעו לנדבך בכותל ועל הנדבך מצאו כתובת. פלא גדול שהפסוק היה אותו הפסוק (בשינויים קלים) שמדינת ישראל מצאה לנכון לחרוט על האנדרטה בשנות החמישים: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה".

כתובת הפסוק על אחת מאבני הכותל המערבי (באדיבות: רון פלד)

ככל הנראה הכתובת נחרתה ע"י יהודי במהלך ימי הביניים,  כביטוי לאמונה של העם היהודי לשיבת עם ישראל לירושלים. כאשר מדינת ישראל החליטה לבחור בפסוק להנצחה בשנות החמישים, לא ניתן היה להעלות על הדעת שאותו פסוק, 1500 שנה קודם, חרט יהודי על הכותל.

הקשר בין הכתובת שנחרטה ע"י מדינת ישראל לבין אותו יהודי מלפני 1500 שנה מסמל את ההמשכיות ושרשרת הדורות של העם היהודי בירושלים. יש בכך משהו סמלי שקשר זה הונצח ע"י היהודים האחרונים שלחמו בגופם להמשך השרשת בירושלים.