הזוג המשכיל הראשון בירושלים

דוד ילין

לא נראה כי יש עוד שכונה בירושלים בה עברו מספר מרשים של דמויות מפורסמות ומגוונות כמו שכונת אבן ישראל: חלוצים, קנאים, אנשי ישוב חדש ויישוב ישן, משכילים ועוד. בין המשפחות המוכרות שהתגוררו בשכונה: ריבלין, אלישר, יהושוע וילין. לא במקרה משכונה זו נרקם השידוך שהביא לאחת החתונות הכי מתוקשרות בקהילה היהודית בירושלים בסוף במאה ה-19.

בתקופה זו ירושלים כמרקחה, סוערת סביב כל דבר חדש שצץ בירושלים; השפה העברית, בתי ספר מודרניים ועוד. כמעט כל גילוי תמיכה ביוזמה חינוכית חדשה נתקלת  בהחרמה, נידוי ושלילת כספי החלוקה, ואם "מתמזל המזל" נוסף לכך  אבנים וביצים מעופשות.

באותה תקופה לירושלים הגיעה משפחה מרוסיה בשם משפחת פינס. משפחת אמידה, אדוקה ומכובדת. האבא, יחיאל מיכל פינס, אדם דתי אדוק, תומך נלהב בהחייאת השפה העברית, ובכל הקשור להתיישבות בא"י. בנוסף הוא שימש כנציג חובבי ציון בא"י. בתחילה פינס עלה לארץ, ולאחר מכן אשתו, ציפורה, והילדים עלו לארץ.

אחרי מסע ארוך אשר במהלכו תינוק בן שנתיים קיבל אדמת ונפטר  ציפורה והילדים הגיעו לארץ. בת המשפחה, איטה, מספרת בזיכרונותיה על חוויה בולטת בימים הראשונים  כאשר בשבת הראשונה, האימא (ציפורה) אשר חבשה פאה ננזפה על ידי אחת המתפללות: "התלבושת שלך ופאתך הנוכרית מעכבות את בואו של המשיח ומכניסה טומאה לארץ!

אפשר לומר כי המפגש בבית הכנסת היה המפגש הראשון מתוך סדרה של התנגשויות עם קנאי הישוב הישן. יחיאל מיכל פינס, כתומך נלהב בחינוך מתקדם והשכלה חיפש מורה פרטי לארבע בנותיו. אלא שפינס הבין כי  ניסיונו להביא מורה פרטי  לטובת חינוך בנותיו  הסתיים בניסיון של חיזור אחר בנותיו. לבסוף מצאו מלמד 'ממשפחה הגונה', אלא שהדבר עורר זעם אצל קנאי העדה הירושלמית.

כשהגיע המורה ללמד את הבנות בבית המשפחה, זעקו על כך קנאי ירושלים. בתחילה מדובר היה בקריאת חרם על המשפחה וכשהדבר לא הספיק, הם היו מעמידים שומרים שהעזו לעלות על אדני החלון בניסיון לבלוש אחר המורה והתלמידה. באופן נואש, המשפחה נאלצה להפסיק להביא את המורה. מספרת איטה ילין "וככה נשארנו שוב בלי תורה ובלי לימודים."

גם אחרי שדרישותיהם של קנאי ירושלים נענו, מסתבר כי התצפיות לעבר תוך תוכו של בית משפחת פינס לא פסקו. בלילות הארוכים של החורף  בנות המשפחה היו משחקות בקלפים בשיתוף עם צעיר מבני המשפחה ואף עם אבי המשפחה – דבר שהביא למורת רוח מצד קנאי ירושלים.

ואולם, חרף הרדיפות וההצקות, פינס לא התייאש ולא שכח לרגע את סיבת הגעתו לארץ הקודש, הוא החליט להקים בשכונה בית כנסת הראשון מסוגו בירושלים, אליו הגיעו צעירי ירושלים להתפלל בבוקר ובמשך היום למדו מלאכות שונות: סנדלרות, נגרות חייטות . עם שובם מעבודתם קיבלו אוכל חם ולמדו אצל מספר רבנים.

לאחר מספר ימים ניגש אל פינס שליח וציין בפניו כי אם הוא לא מוסר לו את המפתח לבית הספר, חרם עליו ועל כל בני ביתו בכל ועל כל מי שדורך בבית המדרש, וכל מי שדורך ייענש במלקות, ומה עוד שיגרע חלקם בכספי החלוקה. עם הכרזת החרם אנשים פסקו מלהגיע ולהתפלל. ולא רק האבא נפל קרבן לאווירת הקנאה, כל פעם שיצאו בנותיו לטייל עמדו קנאי ירושלים וצעקו לעברם : "הנה המשומדות הולכות התרחקו מהן."

אך המשפחה לא נשארה בודדה, פינס לקח על עצמו להיות פטרונם הכלכלי והתעסוקתי של חלוצי העלייה הראשונה וביניהם:  הבילויים. ובכלל ניתן לומר כי בבית משפחת התקבלה בברכה כל דמות שהפיחה רוח לאומית-ציונית. בין הדמויות שהתארחו בבית המשפחה: אליעזר בו יהודה, נפתלי הרץ אימבר, יעקב שרתוק אבא של משה שרת ועוד. מעגל חברתי נוסף אשר הקיף את בני משפחת פינס היה משכילים ירושלמים – יהודים ולא יהודים. בין אותן משכילים – משפחת  ילין. בן המשפחה – דוד כבר נודע בכישרונו הרב ללמוד מספר שפות וביכולותיו האוטודידקטיות. ילין למד בבית ספר אליאנס (כי"ח), ואף קיבל את התואר האשכנזי הראשון שלמד באותו בית ספר.

מספרת איטה, כי באחד הנשפים אשר התקיימו בבית ספר כי"ח, רקדו ברחבת הריקודים  צעירי וצעירות  האינטליגנציה הירושלמית. כמי שמקיימת את מצוות אביה שלא לרקוד ריקודים מעורבים, ישבה איטה בצד ובהתה בזוגות הרוקדים  בזוגות המאושרים "אי אפשר בלא קנאה", כלשונה. כנחמה, חיפשה שותף להרגשתה. לא רחוק מאיטה ישב דוד ילין. ילין לא התעניין במחולות והיה לאיטה מעין אח לצרה.

אחרי שבועות של שלל הצעות שידוכים שהוצעו לה והתקבלו מצידה בסירוב, הוצע לה השם דוד ילין. עם קבלת ההצעה חשבה לרגע, ונזכרה באותם רגעים בהם היה אח לצרה ובלי להסס ענתה כן! בין האנשים שזירזו את תהליך האירוסין היו יואל משה סלומון ר' יוסף ריבלין.

ביום בו התקיים טקס הקידושין, ישבו כמה מצעירי הבילויים והיו המומים לדעת שנגוז חלום חייהם : הם כבר לעולם לא יתחתנו עם איטה. במבוכה ובצער החליפו מבטים, ובאותם רגעים פנתה אמה של איטה ואמרה להם: "מה לעשות? רק בת אחת יש לי שהגיעה לפרקה ולא יכולתי לתתה לכולכם."

דוד ואיטה ילין – אין ספק כי מדובר מהזוגות הבולטים ביותר בירושלים המסמלים את המעבר בין התקופות – מיישוב ישן ליישוב חדש.

(מתוך איטה ילין, לצאצאי)