המשכיל האשכנזי-ירושלמי הראשון

שער הברזל של בית ספר כי"ח, שנותר במקומו ברח' יפו

לקראת סוף המאה ה-19 נפל דבר בירושלים, הוחלט על הקמת בית ספר מודרני למלאכה ומקצועות שונים תחת הנהלת כי"ח- "כל ישראל חברים" (ארגון צרפתי יהודי שמטרתו בין השאר הייתה להכשיר יהודים לעבודה ולשם כך הקים רשת של בתי ספר  בארצות המזרח ובא"י). איש לא חזה  את האש שתבער בירושלים בעקבות החלטה זו.

הקנאים, מאנשי "הישוב הישן", התנגדו בכל תוקף להקמת המוסד החינוכי המודרני,  ותגובתם לא בוששה לבוא.  תחת הנהגתה של הרבנית מבריסק (אשתו של הרב יהושע לייב דיסקין)  הרימו קול צעקה על הסכנה שבפגיעה במסורת ישראל. את בית הספר הם כינו בלשון קללה "אש–כולה" במקום "שקולע" מלשון school. ויצאו בזעקות לרחובות העיר "אהה! חרם בקרבך ישראל!".

כדי  להרגיע את הרוחות ולהסיר כל חשש, מנהל ביה"ס, ניסים בכר, ביקש  מהקנאים שישלחו לו  שני תלמידי חכמים שילמדו את התלמידים תורה כדת וכדין, וישגיחו על הלימודים ועל ההנהלה  שיהיו על טהרת הקודש. בתמורה, הבטיח להקציב להם סכום הגון. הקנאים לא נענו לדבר, באמרם שכל הלימודים החיצוניים  הינם סם מוות  ומטרתו של  בכר היא  להאכילם בסם מוות מצופה בסוכר ודבש.

 "היה לא תהיה ואנחנו נעמוד בקשרי המלחמה עד טיפת דמנו האחרונה וכל איש אשר ימרה את פינו נרדפהו עד חורמה!"

  קול הזעקה שהדיו הגיעו למרחקים לא מנע מרבים מבני העדה הספרדית להירשם לבית הספר כדי לרכוש מקצוע. בניסיון אחרון למנוע הקמת בתי ספר ניסו הקנאים לאיים בהחרמות ובשלילת דמי חלוקה (כסף המגיע מחו"ל לטובת אנשי הקהילה, במקרה זה אנשי הקהילה האשכנזית) ממי שישלח את ילדיו לבית הספר. גם איום זה לא עצר בעד מספר משפחות אשכנזיות לשלוח את ילדיהם לבית הספר. בין אנשי העדה האשכנזית ששלחו את ילדם לבית הספר היה יהושע ילין, ממקימי נחלת שבעה, שנחשב מחשובי העדה. אביו, דוד לאמזר,  היה שותף כמה שנים לפני להחרמת לודוייג פרנקל מי שיזם את הקמת בית ספר למל.

  עם הגיע השמועה על כך שאחד מחשובי העדה רשם את בנו לבית הספר יצא כרוז ובו נכתב  " אם בארזים נפלה השלהבת מה יעשו אזובי הקיר? שהרי בעקבות כך כולם יגררו אחריו ויכניסו את בניהם אל השקולה ,ותורתנו ודתנו מה תהא עליהם?" ועל כן  יצאו בקריאה נחרצת לחרם – "אכן נבלה נעשתה בישראל  החרימהו קנסוהו רדפוהו עד חרמה! כי אסור לרחם עליו"

 האם כל בני העדה האשכנזית התנגדו לבית הספר?

 דוד ילין מספר כי המון השומעים נחלק לשני מחנות: מפלגת הקנאים, הזקנים והבטלנים החיים מכספי החלוקה והקבצנות  ומפלגת הסוחרים והאומנים הצעירים והנבוכים שהביטו איש אל רעו בפחד ולחשו אחד אל השני:

  מי יתן ויכולנו גם אנחנו להכניס את בנינו לבית הספר כדי שירכשו דברי חכמה ומקצוע, ובכך פרנסתם  תהיה מצויה ותהיה תקווה לימי זקנתם. אחדים מאותה קבוצה חיכו בליבם  כי יעבור הזעם ואז קיוו להכניס את בניהם לבית הספר. אך יליןף,נאמן לדרכו,  לא חיכה ולא גמגם, על אף האיומים והחרמות הכניס את בנו לבית הספר.

התגובה לא איחרה לבוא. יומיים אח"כ במהלך תפילת שחרית של שבת בבית הכנסת המרכזי של העדה האשכנזית – בית כנסת החורבה נכנסו שני צעירים אשר ביקשו להודיע בדחיפות הודעה חשובה. הם עלו על בימת בית הכנסת ו הפסיקו את מהלך התפילה לטובת קריאת  ההכרזה:

 בהכרזה זו, נמסר בפני כל קהל המתפללים לא פחות מאשר נוסח החרם בשם הרב מבריסק (הרב יהושע דיסיקין)  על דוד ילין וכל מי שילך בעקבותיו, ואם זה לא הספיק  הוכרז כי אסור לקנות  כל דבר מחנותו ובכלל לבוא במשא ומתן איתו.

 באותו בוקר ילין היה בביתו שכן נוהג היה להתפלל תפילת וותיקין ולא ידע דבר מכל הדרמה שהתחוללה סביבו בבית הכנסת. לאחר התפילה הגיעו לביתו מספר סוחרים ובעלי מלאכה מהעדה לחצו את ידיו וברכו אותו בברכת " שבתא טבא" (שבת שלום). ילין הביט בהם בתמיהה ואינו הבין על מה הדבר יצא, שזכה לביקור כזה בבוקר השבת. אורחיו סיפרו לו  את שאירע  בבית הכנסת ואת תגובת הקהל לכרוז; רבים מהמתפללים כעסו על הפרעת התפילה, ובעקבות כך קיללו את הרבנית מבריסק וסיעתה. והדבר אף כמעט והגיע לאלימות של ממש; הצעירים ניגשו להכות את המכריזים, אך הזקנים המתונים עצרו בעדם בקוראם: "אם אלה הפוחזים חללו את הקודש בית הכנסת תחפצו גם אתם לעשות כמותם?" לולא כן הרי שבית הכנסת באותה שבת היה נהפך לזירת קרב שאחריתה מי ישורנה..

  ילין מספר כי אותם שבשרו לו את הדבר ברכו אותו על האומץ  לפרוץ  את "חומת הסינים" אשר גדרו אבותיהם. חומה אשר בעיניהם מנציחה את הארץ כעזובה ושוממה. על כך ברכו אותו בברכת ישר כוח  וחזקו אותו שלא לשים לב לחירופים ולגידופים.

 אך בכך לא נסתיימה הפרשה.

 למחרת,  בבוקר יום ראשון, ילין הלך לחנותו ועוד מרחוק הבחין בשני צעירים קנאים שהוצבו הפתח החנות כדי  להניא לקוחות מלהתקרב אל חנותו. רבים מהלקוחות הביטו עליהם בלעג ובשאט נפש אך עדיין כמה מהלקוחות פחדו מאיומיהם של הקנאים בדבר מחיקת שמם מרשימות החלוקה ונמנעו מלגשת אל החנות. גם הקונים שהצליחו להיכנס לחנות ולקנות את מבוקשם הוכרחו באיומי הקנאים להשיב לילין את הסחורה ולקחת את הכסף בחזרה. ילין מספר כי לא התנגד ולא התווכח וקיבל את הסחורה ומסר את הכסף בחזרה.

בין הלקוחות שנקלעו לסיטואציה קשה הזו היה יהודי בשם ר' אלתר אנטיפולר אשר ביקש לקנות דג מיובש (בקלה). עם הכנסו לחנות הבחין בו שמש בית הדין ר' אהרון שמש ומיד גער בו "אינך יודע שהוא.. בנידוי?.." עזב ר' אלתר את הכסף ואת הדג בידי  ילין וברח.

 התחבולות והרדיפות של הקנאים נמשכו ימי

ם שהפכו לחודשים, רבים מלקוחותיו נמנעו מלבוא אליו, רבים נמנעו מלבוא איתו במשא ומתן ואף לא פרעו חובות שיש להם אצלו. אך ילין לא וויתר.

 הקנאים לא הסתפקו בחרם זה, והרחיקו לכת עוד יותר ברדיפתם את ילין-

מספר ילין כי פעם אחת עם בואו להתפלל תפילת מנחה של ערב שבת,  נתקל  בר' משה נחום  ואלנשטיין (מכולל אונגרין, ממנו יצאו הקנאים) . אמר לו, כי כבר הסתיימה תפילת מנחה  וממש עכשיו מארגנים תפילה נוספת וקבלת שבת בבית מדרשו של הרב סלאנט (רב העדה האשכנזית). ילין הלך בעקבותיו כדי להשלים מניין לתפילה. עם גמר התפילה, ר' משה קרא אותו הצידה  והתוודה בפניו כי נכון שקרא אותו להשלים מניין  אך שכח  שאסור לו לצרף אותו למניין  וכדי  שלא יחשוב ילין כי התירו את הדבר חשוב היה לו לומר שזה היה בטעות.

 בשלב זה, הרגיש ילין כי הקנאים הגדישו את הסאה. בעקבות כך החליט ללכת בפני הרבנים הספרדים ולשאול אותם האם באמת עבר על דין התורה הקדושה  בכך שנתן לבנו  ללכת אל בית הספר.

וזו הייתה תשובתם:

 "..ואנן בדידן  בשמעינו כל דברי הר"י יעלין הנ"ל על ליבו לשמים נתנו לו היתר גמור  שיניח את בנו הי"ו בבית הספר  הנ"ל כל עוד וזמן שיתנהג בית הספר כנזכר לעיל ולא חל האיסור כלל ועל הצד היותר טוב עשינו לו התרת נדרים ואיסורים  כדין תורה כתיקון חכמינו זיכרונם לברכה במותב תלתא כחדא ועל דבר  אמת וצדק פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן בש"א לחודש תמוז   התרמ"ג והכל שריר בריר וקיים ולהיות האמת נהדרת"

על התשובה היו חתומים הרב הראשי (חכם באשי) הרב רפאל מאיר פאניזיל, והרב יעקב שאול אלישר

 עם תשובתם המעודדת של הרבנים הספרדים, ילין המשיך לשלוח את בנו לביה"ס. בנו, סביבו נרקמה כל העלילה  הוא דוד ילין . דוד, היה התלמיד האשכנזי הראשון שלמד בבית ספר כי"ח. לימים נהיה מחשובי המורים  בבית ספר כי"ח, היקים את הסתדרות המורים וועד הלשון העברית לצד אליעזר בן יהודה והיה פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ואף מאוחר יותר, נשיא הוועד הלאומי של כנסת ישראל – הגוף העליון  של הישוב בארץ לפני הקמת המדינה.

על שמו קמו מספר מוסדות חינוך ובראשם מכללת לחנוך ע"ש ילין

 "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"…