הנהג שפרץ את המצור על הר הצופים בתש"ח – חלק ג'

בפוסט האחרון נכתב על האסון הנורא בדרך להר הצופים שגבה את חייהם של 77 יהודים.

האסון אירע כשבוע ימים לפני פסח. זכרו של טבח השיירה עדיין היה טרי ולא נמצאו נהגים שמוכנים לסכן את חייהם ולעלות להר הצופים, אף לא בליווי של שוטרים בריטיים. הנצורים בהר היו ללא צורכי החג.

שניים מנצורי הר הצופים , חיים שלום הלוי ואהרון בז'זינסקי, רופאים בהדסה, כתבו ספר זיכרונות מאותם ימים – 'במצור כפול'. בספר תיארו את התחושות באותם ימים לאחר האסון:

"מהעיר אין חשמל ונאלצנו להפעיל את הדיזל, כדי לאפשר את הכשרות והעבודה במטבח. למרות צמצום המים נתנו מקלחות חמות לכבוד החג. זה הועיל גם במובן היגייני וגם פסיכולוגי. נראה שזוהי מקלחת אחרונה לפני תקופה ארוכה של "יובש". בריכותינו [בריכות מים] הולכות ומדלדלות, והתקווה למלאותן הולכות ונחלשות. במשך כל היום הייתה התרגשות רבה סביב שיירת האספקה: האם תגיע לפני החג או לא?".

לבנימין אידלמן לא היה הקל שבספק: "פסח בשער, ואיך יסבו בליל הסדר?!"

אלא שהמשאית של אידלמן לא הספיקה להובלת כל האספקה למאות הנצורים בהר. בנימין הצליח לגייס עוד שני נהגים מחברת אשלג. הם העמיסו את כל האספקה על המשאיות. ובערב פסח עם השכמה התיצבו במעבר מנדלבאום.

מפקד הצבא הבריטי בירושלם, מייג'ור צ'רצ'יל, כבר המתין להם במקום, ואמר להם כי בדרך ייתכן וראשי הכנופיות הערביות יערכו חיפוש במשאיות, והיה ואם הם ימצאו חומר שלא קשור למזון או תרופות, הם יחרימו הכל – את האספקה, את המשאיות וגם את – הנהגים. רק מזון ותרופות ! כל דבר אחר לא יעלה ויוחרם.

בליבו של אידלמן גמלה ההחלטה לעלות להר ולהסכים לחיפושים ובלבד להגיע אל הנצורים ולהביא להם את המצרכים הדרושים לחג, אך שני חבריו, הנהגים הנוספים, ביקשו להתייעץ עם מפקדי ההגנה בעיר. ואכן מהגנה הייתה התנגדות בתוקף שאנשי הכנופיות הערביות יערכו חיפושים והורו לשני הנהגים לחזור העירה, וכך עשו.

בנימין נשאר. הוא התקשר למפקד ההגנה בירושלים וביקש והסביר לו שלא ייתכן להשאיר מאות יהודים בהר הצופים בלי מצרכים חיוניים לעריכת ליל הסדר, אך הוא נענה בסירוב. החשש מצד ההגנה היה מיצירת תקדים מסוכן לעתיד לבוא בו הערבים יראו לעצמם זכות לערוך חיפושים בשיירות להר הצופים. בנימין נותר בשלו, והחליט לעלות להר בכל תנאי ובכל מחיר.
נאמר לבנימין שהאחריות בנסיעה זו היא עליו בלבד, ושהוא עלול להיקלע למצב שבו ההגנה לא תוכל להגיש לו עזרה כל שהיא. בנימין קיבל על עצמו את האחריות וחתם על נייר שהוגש לו בשער מנדלבאום – בו נכתב: "אני לבדי אחראי לנסיעה זו להר הצופים, אני ולא אחר".

בנימין נסע מלווה בג'יפ בריטי צבאי. עם הגיעם לשכונת שמעון הצדיק, עצרה אותם כנופיה של עשרה ערבים, מפקדם היה אמיל גורי, מתומכי חאג' אמין אל חוסייני. הם ערכו חיפוש מדוקדק וקפדני במשאית. משהגיעו אל חבית שנחה באחת הפינות, דרשו מבנימין שיעלה ויפתח אותה, כי חששו שהחבית מלאה אבקת שריפה. בנימין הסביר להם שהחבית מכילה אבקת חלב ושהם יכולים לפתוח אותה לבד. תשובתו הרגיזה את גורי, שהורה לאחד מאנשיו לעלות ולפתוח את החבית. הם פתחו את החבית בשובריה, ואכן מצאו אבקת חלב.

גורי התעצבן וציפה להזדמנות אחרות לתפוס את בנימין "בקלקלתו", ואכן היא הגיעה לידיו – כך חשב – כאשר אנשיו גילו קופסא ובה סוללות לפנסים. בנימין הסביר שמדובר בסוללות לאחיות הרחמניות בשעת עבודתן בלילה. גורי לא השתכנע. הוא טען שמדובר בסוללות להפעלת מוקשים. בנימין כעס והרים את קולו. האווירה התחממה. הקצין הבריטי שהיה במקום לקח את בנימין הצידה והזהיר אותו כי הוא מעמיד את עצמו ואת השליחות בסכנה.

בסופו של דבר עקשנותו של בנימין עם הערבית השגורה בפיו ריככו את עמדתו של גורי והוא הסכים לאשר את עלייתו להר אף עם הסוללות.

עם הגיעו להר, זכה בנימין לקבלת פנים חמה במיוחד, כפי שתיאר בזיכרונותיו:

"קשה לתאר את המחזה שמצאתי בבואי אל שערי הדסה. כולם היו שם, הפרופסורים, הרופאים, האחיות, עובדי המנהל, פועלים פשוטים, אפילו חולים נטשו מטותיהם ללא נטילת רשות ומדדים על קביהם באו להקביל פני… מיד השתלבו מעגלי מרקדים ושירה אדירה פרצה ממאות גרונות. הרימוני על הכתפיים ונשאוני תוך כדי ריקוד ושירה".

בנימין היה נרגש. דמעות זלגו מעיניו. האנשים בהר הפצירו בבנימין להישאר עמם בשל הסכנה בדרך, ואף הציעו לו להיות עורך הסדר, אך בנימין הסביר כי בני משפחתו שרויים בדאגה, ומצפים לבואו לליל הסדר. בנימין המריץ את האנשים בהר לפרוק את הדברים, שכן היה אמור לחזור העירה ללא ליווי בריטי, וצריך לעשות זאת בהקדם לפני שהערבים יספיקו להתארגן לקראת התקפה נוספת על רכב יהודי. הוא "טס" בחזרה לעיר, וכעבור עשר דקות הוא כבר היה במעבר מנדלבאום, והתקבל בקריאות הידד: "הנהג שלנו חברמ'ן!" (אולי אז לראשונה נטבע הביטוי הזה?)

Tal Chenya, [13/11/2020 13:50]
כמזכרת וכאות הערכה קיבל בנימין מראשי בית החולים – גביע כסף ועליו חרות סיפור המעשה בחתימתו של פרופסור שלמה פרנקו מראשי בית החולים.

צילום הגביע המקורי.

"לבנימין ב"ר יעקב אדלמן הכהן. זכר למעשה גבורתו שאפשר לשבע מאות איש לספר ביציאת מצרים, בליל פסח, תש"ח. מאת פרופ' שלמה פרנקו"

צילום הגביע שקיבלתי מהמשפחה

עד כמה היה אותו אירוע משמעותי בשביל בנימין?

באתו גביע בנימין נהג לקדש על היין מדי שבת, ובליל חג פסח הגביע התכבד להיות כוסו של אליהו הנביא. בנימין ביקש מצאצאיו שאף הם ינהגו כמותו ויכבדו את הגביע ההיסטורי. באומרו, כי על גביע זה לא יוותר תמורת כל הון שבעולם.

עם הגיעו לגיל 60 שאלו אותו בניו מה היה היום הגדול בחייו והשיב:

"זה היה אותו יום ערב פסח כאשר הצלחתי להעלות מזון וצרכי חג לנצורים בהר ואפשרתי להם לקיים סדר פסח כהלכתו. הייתי מאושר זה היה מעשה רב".

וכשנשאל מה היה היום הקשה בחייו השיב:

"אותו יום עצמו, בשעות הבוקר כאשר מפקדי הכנופיות ערכו חיפוש במכוניתי ואיימו להחרים הכל לחסלני או לקחת אותי בשבי… בחסדי השם, הכל עבר בשלום. הם לא ראו מאומה".

לצד ההערכה הגדולה שזכה מראשי הדסה, בנימין זכה בתואר 'יקיר ירושלים'.

וקצת על הקשר האישי שלי לסיפור –
במשך מספר שנים העברתי הרצאה על 'פסח בתש"ח בירושלים'. בהרצאה הייתי מראה תמונה של הגביע שמצאתי בספר זיכרונותיו של בנימין. מאוד רציתי לראות מישהו מהמשפחה, ולפגוש את הגביע האמיתי.

ב-2015 פרסמתי פוסט בו סיפרתי על בנימין. ושאלתי אם מישהו יכול לעזור לי להגיע לאחד מצאצאיו.
https://www.facebook.com/talchenya/photos/a.359049937456700/1082819411746412/?notif_id=1603574893711230&notif_t=page_tag&ref=notif
האמת, היה לי ספק גדול. 5 שנים עברו ודבר לא קרה

עד ש.. לפני שבועיים אחד מהנינים של בנימין החליט לעשות חיפוש באינטרנט עם השם של הסבא רבא, בנימין אידלמן, ןאז הגיע הגיע לפוסט שלי שהעליתי ב-2015.

הספקתי לדבר עם הנין והנכד שאף הצטרף לקבוצה, וזכיתי בצילום עדכני של הגביע. ובשבוע הבא אפגש עם הנכד ולשמוע מקרוב על הסבא, בנימין אידלמן.

מסקנה אישית: יגעת ולא מצאת – אל תאמין. יגעת ומצאת – תאמין!