הנהג שפרץ את המצור על הר הצופים בתש"ח – חלק ב'

בהמשך לפוסט שסיפר על גבורתו של בנימין אידלמן מנהגי השיירות להר הצופים, הפוסט הזה יוקדש לסיפורה הכואב, המוכר בשם אסון שיירת הדסה.

כפי שצוין בפוסט הקודם, הדרך להר הצופים הייתה נתונה להתקפות באופן קבוע. ב-7 בפברואר 1948, בשעות הבוקר, התפוצץ מוקש בדרך להר הצופים, בשכונת שייח' ג'ראח. ב-7 במרס הותקפה שיירה להר הצופים. האוטובוס שנסע שלישי בשיירה עלה על מוקש, ובכביש נוצר בור גדול, אך הנהג גדליהו הכט המשיך בנסיעה והצליח להגיע להר הצופים בלי נפגעים.

לאחר האירוע ב-7 במרס קיימו חברי חברת 'המקשר' (חברת האוטובוסים) אספה כללית והחליטו שבגלל הסיכון בנסיעה להר הצופים תוטל המשימה על הנהגים לפי תור שייקבע על פי סדר האל"ף בי"ת של שמותיהם.

ביום האסון, 13 באפריל, הוטל על הנהגים ששמותיהם מתחילים באותיות זי"ן-ט"ת לבצע את הנסיעה להר הצופים. חברי 'המקשר' שתורם הגיע באותו בוקר היו: דב זנדמן, ישראל חומסקי, אברהם חבר, ואליהו טרבלוס. אליהם הצטרף נהג נוסף של 'המקשר', אהרון פררה – כולם נספו באסון.

באותו בוקר, בשעה 9.00, התאספו האנשים שרצו לעלות להר הצופים ליד מרפאות הדסה ברחוב הסולל (היום רחוב חבצלת). בשיירה היו תשעה כלי רכב: משוריין ליווי, 2 אמבולנסים, 2 אוטובוסים, 3 משאיות אספקה ומשוריין ליווי נוסף במאסף.

השיירה יצאה לדרכה. כאשר השיירה הגיעה לרחוב שמואל הנביא, תצפיתן בהר הצופים הבחין באמצעות משקפתו בקבוצות ערבים שהגיעו לשייח' ג'ראח וראה שחלק מהם עובדים בכביש. הוא חשש שהם מתארגנים לתקוף את השיירה ודיווח על כך מיד בטלפון למטה בירושלים. הבריטים ביררו את תוכניות הערבים, וטענו כי לערבים אין כל כוונה לתקוף, והכל כשורה.

השיירה המשיכה בדרכה ונכנסה לרחוב סנט ג'ורג' המוביל לשייח' ג'ראח, אז הבחין מפקד הליווי, אשר רבינוביץ, כי הרחוב שהיה עמוס בדרך כלל בתנועה, שומם לחלוטין. הדבר עורר את חשדו והוא ביקש מאנשיו להיות עירניים ונכונים לתגובה מידית.

בשעה 09:40-09:45 כאשר הגיע משוריין הליווי שנסע בראש השיירה לפני בית אנטוניוס, בית מרכזי בשכונה, הפעילו הערבים מוקש. המוקש התפוצץ בין המשוריין לאמבולנס הקטן שנסע אחריו ופער בור בכביש. מיד לאחר התפוצצות המוקש נפתחה אש חזקה על מכוניות השיירה. אחד מנהגי האמבולנס הצליח להסתובב ולחזור לאזור היהודי. שני האוטובוסים נתקעו זה לצד זה, כשצמיגיהם מנוקבים ומאחוריהם היו שלוש משאיות האספקה. אחד מנהגי משאיות היה בנימין אידלמן, הזכור לנו מהפוסט הקודם.

המשאית של בנימין ספגה הרבה כדורים ורימוני יד. סיפר בנימין:

"ראיתי את מלאך המוות לנגד עיני, אך הכרתי לא התערפלה ומחשבתי נשארה צלולה. תשוקה אחת מילאה את ישותי: לצאת מן הגהנום הזה ולהישרד בחיים".

15 (!) פעמים ניסה בנימין לסובב את המשאית כאשר היה תקוע בין כלי הרכב בשיירה, עם צמיגים נקובים, ללא ברקס, דלק, מים ושמן, עד שהצליח לפלס לו נתיב צר חזרה לכיוון העיר, כשמטר כדורים שוטף את האזור כולו. בדרך הספיק לשמוע את רבינוביץ קורא לעברו להביא תחמושת.

בנימין הגיע למעבר מנדלבאום, משם "טס" לעבר מחנה שנלר שם קיבל קיטבג מלא כדורים, ונסע חזרה ומסר את התחמושת לאנשי ההגנה סמוך למעבר מנדלבאום. אנשי ההגנה ניסו ככל יכולתם להעביר את התחמושת לשיירה המותקפת, אך הבריטים סיכלו כל ניסיון להגיש עזרה.

במשך כל שעות הבוקר השיירה הותקפה, כאשר סמוך לשעה 14.00 הערבים זרקו בקבוקי מולוטוב לעבר האוטובוסים. לאנשים בתוך האוטובוסים לא היו הרבה אפשרויות – או להישאר באוטובוס ולהישרף חיים או לצאת החוצה ולחטוף כדור.

נתן סנדובסקי, אחד מנוסעי השיירה, סיפר כי כאשר הוא שמע את נוסעי השיירה צועקים: "אנו נשרפים חיים" הוא קפץ החוצה, רץ בזיג זג תוך נפנוף בסכין מנתחים מעל ראשו. הוא הצליח להגיע למשוריין של הפלמ"ח שהגיע למקום כתגבורת. הערבים לא ירו בו, כנראה שחשבו אותו לערבי בזכות התחבושת שהייתה על מצחו שנראתה ככאפייה, והסכין שהיה בידו. סנדבוסקי ביקש מהנהג במשוריין לפתוח לו את הדלת ואז הבינו הערבים שהוא יהודי וירו לעברו צרורו יריות, אך הוא הספיק להיכנס למשוריין.

רק לאחר השעה 16.00 הסתיים האירוע הנורא הזה. אסון שגבה את המחיר הכבד ביותר מאזרחי ירושלים בתש"ח – 77 יהודים נרצחו. מבין 77 הרוגי השיירה כעשרים הרוגים לא הובאו כלל לקבר ישראל ואין שום מידע על מקום הימצאם. הועלתה ההשערה כי כמה מאנשי השיירה נלקחו מהמקום חיים או מתים. ירושלים הייתה המומה ואבלה.

האסון עצמו היה מספר ימים לפני ליל הסדר, בהר הצופים היו מאות אנשים שזקוקים למצרכים בסיסיים, וגם ליין ומצות לליל הסדר הקרב ובא, אך מי יחזור ויעבור שוב באותה דרך המוות? מי היה הנהג שהיה מוכן לעבור שבוע אחרי האסון ועוד בגפו, ללא שום ליווי, כדי להעביר את כל מה צריך כדי שאנשי הר הצופים יוכלו לחוג את ליל הסדר כהלכתו?

מי שקרא את הפוסט הקודם אולי יוכל לנחש את התשובה- בנימין אידלמן

בסרטון שנעשה בשנות השמונים על הקרבות בירושלים בתש"ח, ראיינו את בנימין במקום בו התרחש האסון. 40 שנה אחרי בנימין שיחזר את האירועים בסערת רגשות גדולה, כאילו האסון היה רק יום לפני (מצורף קישור לסרטון).

על הנסיעה הנועזת בדרך להר הצופים אחרי הטראומה של האסון, קבלת הפנים המיוחדת לה זכה בנימין בהר עם הגעתו, והקשר האישי שלי לסיפור – בפוסט השלישי והאחרון בסדרה זו.

קישור לסרטון: