משפחת אמדורסקי

אחת המשפחות שזכורה לי היטב במחקר שעשיתי, הייתה משפחת אמדורסקי.

נראה כי הדמות המוכרת ביותר בירושלים מהמשפחה היא ירחמיאל אמדורסקי. אמדורסקי, אשר היה מזוהה בעיקר עם בית המלון שניהל, ושכן סמוך לרחוב דוד (היום מלון פטרה). בנוסף לכך, היה עסקן ציבורי מאוד בולט בירושלים של תקופת המנדט.

לאמדורסקי היו קשרים חזקים עם מנהיגים ערביים וקצינים תורכיים בכירים. קשרים אלה נוצלו לא פעם לטובת הצלת יהודים ממאסר או מגזר דין מוות במהלך מלחמת העולם הראשונה. במשפחה במספרים על אישים ערביים מכובדים כמו ראג'ב נאשאשיבי וג'מאל אל-חוסייני, שהיו מבאי ביתו של אמדורסקי ואף נהנו הנאה מרובה מהדגים הממולאים ומהצ'ולנט שהגישה להם אשתו, גיטל.

קשרים אלו הולכים אחורה עד לסוף המאה ה-19 – לימים בהם הוריו של אמדורסקי היו שכנים של משפחת חוסייני. כשאימו של ירחמיאל, פייגה, ילדה את שמואל, אחיו הגדול של ירחמיאל, באותה עת ממש נולד אצל השכנים ממשפחת חוסייני תינוק בשם תאופיק (להבנתי, אחיו של ג'מאל חוסייני מראשי התנועה הלאומית-פלסטינית). אימו של תאופיק לא התברכה בחלב, ופייגה השכנה התנדבה להניק את תאופיק הקטן.

החוסיינים לא שכחו חסד זה, ומדי שנה בר"ה בני משפחת חוסייני נהגו לבוא אל משפחת אמדורסקי ולברכם בברכת שנה טובה, ובמוצאי פסח לא שכחו לשלוח חמץ של נוכרי.

ההקדמה הזו לוקחת אותנו אל תקופת המנדט – סיפור נישואי בתו של אמדורסקי, רבקה. מספרים שבחורים רבים בירושלים חיזרו אחריה בעקשנות ובמרץ. אך החתן המאושר היה דווקא עורך דין צעיר שעלה לירושלים ושמו: מרדכי בוקסבוים.

סעודת הנישואין הייתה כיד המלך, אליה הוזמנו נכבדים ערביים ביניהם המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. המופתי אמנם לא הגיע, אך שלח אגרת ברכה נלהבת בצרוף קערת כסף מהודרת (אגב, שמורה עד היום אצל המשפחה). באיגרת ציין המופתי כי זו רק מתנה סמלית, וציין: "וברצוני להעניק לזוג מתנה נוספת לחתונה. חוואג'ה אמדורסקי ואני אחים אנחנו". את בחירת המתנה השאיר לאמדורסקי – "רק תגיד לי במה חפצת".

אמדורסקי חשב מה ניתן לבקש מהמופתי, ובדעתו עלתה האפשרות להיכנס למערת המכפלה – מקום אליו לא הייתה כניסה ליהודים. ואכן הרישיון הגיע. כבר למחרת היה מכתב המלצה אל הממונה על מערת המכפלה מטעם המופתי. לאכזבתו, הוזכרו ברישיון כניסה רק חתן וכלה. לאחר שטען אמדורסקי כי הבת מעולם לא יצאה לבד למקום כלשהוא ללא ליווי הוריה, ניתן האישור גם להורים. מדובר היה ממש על ערב יום כיפור של שנת תרפ"ט. ביקור חד פעמי אבל מאוד דרמטי ומרגש.

דברים אלו סיפרה לי ציפורה, בתם של רבקה ומרדכי, הנכדה של ירחמיאל אמדורסקי.

בהתרגשות גדולה סיפרה ציפורה כי הקשר עם מערת המכפלה המשיך שנים אחר כך: בעלה, מרדכי אנסבכר, ניצול שואה שאיבד את משפחתו באושוויץ, עלה לארץ, ובהמשך מסלול חייו נהיה קצין בצה"ל, היה הראשון לקבל את מפתחות מערת המכפלה מידי השיח' המקומי במהלך מלחמת ששת הימים. עיתונאי שנלווה לקצינים שאל את אנסבכר על הרגשתו:

"נרגש מאוד. אני שעברתי את אושוויץ ונשארתי שריד יחיד למשפחתי, זוכה עתה כקצין בצה"ל לכבוד כל כך גדול".

מבחינת ציפורה זו היית סגירת מעגל מיוחדת:

"אישי, חתנם של הזוג שקיבל רשות מהמופתי של ירושלים לפני ארבעים שנה להיכנס למערה, מקבל עכשיו את מפתחות מערת המכפלה מידי השיח'".

הסיפור תפס אותי באופן מיוחד, בעיקר על רקע העובדה שהוא מקפל בתוכו סיפור של 3 תקופות – היישוב הישן, מנדט, והתקופה של 'משואה לתקומה'.

תוספת קטנה לסיפור.

בפתח הדברים ציינתי את אימו של ירחמיאל, פייגה שהניקה את תאופיק חוסייני. כשראיינתי את ציפורה, היא הזכירה כיצד ג'מאל חוסייני אחיו של תאופיק הזכיר את הסיפור של ההנקה כעדות למערכת היחסים הטובה שהייתה בין היהודים המקומיים לערבים – עדות שניתנה בפני אחת מהוועדות שהגיעו לארץ בימי המנדט. אצל המשפחה יש גרסאות שונות לגבי זהות הוועדה: תרפ"ט, פיל וכו'.

אחת מהוועדות שהגיעה לארץ במהלך שנות המנדט הייתה: ועדת אנגלו-אמריקאית (1946). באותה שנה שהוועדה הגיעה יצא ספר על הוועדה בו יש, בין השאר, פרוטוקול של העדויות שנאמרו במהלך ישיבות הוועדה – 'ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ-ישראל' מאת עזריאל קרליבך.

קראתי ומצאתי! (אם כי בגרסה קצת שונה)

מאלף לקרוא את העדות בכבודו ובעצמו של לא פחות מאשר ג'מאל חוסייני, הנציג הפלסטיני המרכזי, כאשר נשאל מה דעת הוועד הערבי העליון בשאלה האנטישמית:

"… שונאים אנו את האנטישמיות. אביא דוגמה אחת מחיי: זוכרני את הימים כשהייתי ילד קטן, וכשאבי היה נוהג לקחת אותי ואת ששת אחי אל מינקת אמי בכל חג יהודי, כדי לנשק את ידיה, כי היא הייתה יהודייה. אם זכרוני אינו מטעני, סבורני ששמה היה אמדורסקי. עדין זוכר אני היטב איך היינו מחבבים את הסוכריות הקטנות, שהיא שמרה למעננו ובכלל היינו אוהבים להימצא במחציתה ולהסתכל בה בשבתה בכורסתה".