נסיון הפריצה שכשל

שער ציון

עם יציאת הבריטים מהעיר העתיקה, לראשונה יהודי העיר העתיקה עמדו לבד בכוחות מצומצמים מול מאות לוחמים ערבים מצוידים בנשק, מתנדבים ותחמושת. התחושה הייתה שהרובע בסכנה.

אמר אז בני מהרשק, ממפקדי הפלמ"ח, באותם חודשים:

"הייתה סכנה שיהיה טבח הכי גדול בארץ, הייתה סכנה שייטבחו 1700 יהודים, בניהם ילדים ונשים וכמאה לוחמים"

זקני הקהילה ברובע תבעו מאנשי ההגנה להיכנע. במטה מחוז תכננו מספר תוכניות לפרוץ לעיר העתיקה, אך אף אחת מהן לא יצאה לפועל. בינתיים שודרו מברקים מהרובע, אחד מהם המברק הנואש הבא:

"אנחנו נואשים! הצילו! ישחטו אותנו! "

מברק נוסף שודר ב-18.5 – "אם לא תחדירו אנשים  תוך 20 רגע- העיר העתיקה אבודה. האנשים כושלים. עם שחר יסתערו הערבים"

לאחר מספר קריאות נואשות, התקבלה הפקודה להעלות את לוחמי הגדוד הרביעי לירושלים לצורך הפריצה.

לאחר ניסיון פריצה בשער יפו שנכשל, סומן שער ציון כיעד הפריצה בלילה הבא.  אחרי עשרות ימים של קרבות בלתי פוסקים הלוחמים היו מותשים. אורי בן ארי, ממפקדי הגדוד הרביעי שלח את אנשיו המותשים להתקלח  במקלחת של מנזר בהר ציון. החובש הציע  לחלק  לאנשים נובודרין (גלולות מרץ) כדי לעוררם.

הפריצה לשער ציון  הוטלה על דדו. כאמור הלוחמים היו מותשים ועייפים. היו שנשכבו על הארץ וסרבו לקום. עם הלוחמים היו שתי עולות חדשות, זה הרגע עלו לארץ ומוצאות את עצמן כלוחמות בדרך לפרוץ את שערי העתיקה בירושלים כמו החשמונאים בזמנו – מציאות שעלתה על כל דמיון.

מספרת הלה וולף קלינברגר, אחת הלוחמות:

"שלושה- ארבעה חודשים של המלחמה  עד כה זה היה משהו … שכולו מאמץ פיסי ונפשי. אבל בתוך כל זאת היו לי שתי נקודות אור. בפעם הראשונה, כשעלינו עם שירת מזון לירושלים ונתקבלנו על ידי האנשים בכזו שמחה גורפת … ובפעם השניה היה זה בכניסה לעיר העתיקה.. משהו שהיה שוה את המאמץ. … על סף שבירה"

עדות נוספת של יהודית לנדווירט:

"אז … אחד המפקדים, רעננה (אליהו סלע) אמר: צריכים לפרוץ לעיר העתיקה, מי מתנדב? וכולם שכבו על הרצפה, על האדמה, בחוץ, בשמש. רובם נרדמו. בסדר, אנחנו מתנדבים, אמרנו. לאט לאט באו עוד שלושה או ארבעה , חמישה"

ואז הגיע פקודת הפריצה, אשר ניתנה ע"י עוזי נרקיס:

"דרך שער ציון צעדו לפני אלף שמונה מאות  שבעים וחמש שנה חיילים יהודים בדרכם לגלות!

היום,  לאחר 1875 שנה שוב מסתערים חיילים יהודים על העיר העתיקה, תהיו ברוכים  הצלחה"

לאחר פיצוץ של 40 ק"ג חומר נפץ, בפרצה שנוצרה  נכנסו דדו ואנשיו דרך השער ויצרו מסדרון אל הרובע היהודי

מספר בני מהרשק:

"הכוח העייף הזה פרץ בדרכו  לעיר העתיקה את שער ציון.. לשמחת היהודים לא היה גבול, בכי ריקודים,  נשיקות והשתוללות  … הרגשה שניצלו מטבח ממש … זו הייתה חוויה הכי עמוקה  בחיי כל מי שבמו עיניו ראה את היהודים בעיר העתיקה."

אותן לוחמות סיפרו:

"היינו נוכחות במקום הכי חשוב ובזמן הכי חשוב בהיסטוריה של עמנו"

במשך כמספר שעות הדרך הייתה פתוחה לרובע היהודי, אך באותן שעות לא הוכנסה התגבורת שהובטחה לנרקיס.  לוחמי הפלמ"ח, המותשים לא היו מסוגלים להחזיק לאורך זמן  במסדרון המחבר את הר ציון עם הרובע היהודי. הם ציפו לתגבורת מהמחוז, אך התגבורת לא הגיעה,  והם נאלצו לחזור לקריית ענבים, בפקודת עוזי נרקיס. וכך, לאחר מספר שעות שער ציון נתפס בידי הלגיון הירדני.

עוזי נרקיס כתב על אותם רגעים:

"אף בליבי קיננו במשך 19 שנה  רגשות אשם על חלוקתה של ירושלים, על כך שרגל יהודי נדחקה מן העיר העתיקה ועל שהכותל המערבי היה בידי זרים. משך לילה אחד היה שער העיר העתיקה בידי- והוא נשמט … כעבור שעה קלה תפס הלגיון הערבי את שער ציון. הרובע היהודי נפל וחומות העיר העתיקה נחסמו לחלוטין. ידועים במלחמת תש"ח עוד מקרים בהם גדוד נוסף אחד, אפילו פלוגה אחת נוספת, עשויים היו לשנות את מהלך ההיסטוריה. אבל הפלוגה והגדוד לא היו. וירושלים נשארה חצויה"

בימים שלאחר מכן התרחשו חמישה ניסיונות  לפרוץ את השער, סולמות כבאים, ניסיון נסיעה לכיוון השער ברכב ממולכד ופיצוץ השער, אך כל הניסיונות כשלו או לא הוצאו לפועל.

19 שנה לאחר אותם ניסיונות בשנת 1967, כאשר ניתנה הפקודה על ידי מוטה גור לרדת מהר הזיתים ולהיכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות, סיפר נרקיס  כי  באותם רגעים שב ועלה בזיכרונו  הרגע בו חייליו נכנסו בתש"ח דרך שער ציון, הנטישה לאחר מכן. אז  מלמל לעצמו: אני מקווה שלא נכנס ע"מ לצאת.

אמר לו חיים בר לב: "מן העיר הזו לא נצא לעולם"

(מתוך: עוזי נרקיס' ירושלים אחת; שאול דגן Uאליהו יקיר, ספר לוחמי גדוד הפורצים; צביקה דרורי, הראל הקרב על ירושלים)