עלית החלוץ הראשון

30.12.2013

מעלות חברון

בתחילת המאה ה-19 בשנים תק"ע – תקע"ז החלה עליה גדולה של יהודים מארצות אשכנז, ביניהם בולטים תלמידי הגר"א.

בין ראשוני העולים היה יהודי צעיר בשם זאב ווולפנזון. את שנת בואו לארץ ישראל, כשנה מכוננת במסכת חייו, רשם ר' זאב בדף הראשון של סידור התפילה שלו: תק"ע בשופר גדול לחרותנו"

בין העולים המבוגרים באותה תקופה מארצות אשכנז,זאב היה דמות חריגה, הרבה מהעולים היו זקנים בשעה שהוא היה בחור צעיר, רווק. עם עלייתו הוא חזר ושנה על רעיון החלוציות.

לאחר רעידת האדמה בצפת בשנת 1837, החורבן הגדול והמדכא שהרעש הנורא בגליל הביא עמו , הציעו לפניו קרוביו לחזור לשקלוב עיר מולדתו: "אביך עלה לא"י מפני שכך הוא המנהג, שזקנים עולים לא"י לקיים "וכפר אדמתו עמו". אתה, בימי בחורותיך, בעת רעננותך מוכשר לעבודה ופעולה- מה לך ארץ ישראל ולמה תבלה פה את מבחר ימיך?

בתגובה לדברים הבחור הצעיר והנמרץ, זאב  הגיב:

"גם אנוכי באתי לארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק "וכפר אדמתו עמו" אלא שאני הופכו וכפר עמו אדמתו! לזקנים צריכה האדמה, אדמת הקודש להיות כפרה להם, צעירים שכמותי  צריכים להיות כפרה לארץ, וכמו שהכפרה הולכת למיתה בעד האדם כך עלינו הצעירים להשליך נפשנו מנגד למען הארץ למען ישובה ובננינה של ארץ הקודש"

ואכן הבחור הצעיר זאב וולפנזון, עסק עד סוף ימיו בישוב הארץ, שבע פעמים  נסע מא"י לחו"ל , בין השאר להודו,לטובת ישוב הארץ,  ב1874 ר' זאב היה מעשרת בעלי הבתים הראשונים שבנו את ביתם בשכונת מאה שערים ויותר מאוחר השתתף  ברכישת אדמות המושבה פתח תקווה.

בין מפעליו הרבים היה הפיקוח על בניית בית כנסת החורבה; במשך שמונה שנים שימש כגזבר ומפקח  על בניית בית הכנסת בהתנדבות בלי לקבל תמורה והיה אחראי לרכישת חומרי בנייה.

מלבד עיסוקו בישוב הארץ ר' זאב היה איש של עשייה כלכלית מגוונת. הוא חכר חצר גדולה בעלת מרתף ברחוב חברון שברובע המוסלמי, חצר גליציה, והקים בה טחנת אבני ריחיים לטחינת חיטה, שעורה ועדשים. בזכות קשרי מסחר טובים עם הערבים ושליטתו בשפה הערבית , ר' זאב היה מרבה לנסוע לערי עבר הירדן המזרחי לשם קניית תבואה.  בטחנה היו שלשה זוגות  של אבני ריחיים שהופעלו בכוח גמלים ופרדות. הוקמה אורווה בחצר הכולל, ועל הטיפול הייתה מופקדת  אשתו 'רבקה באבע' שהייתה ידועה כאשה חזקה. הטחנה שירתה יהודים וערבים מירושלים ומחוצה לה. הטחנה עבדה כשלושים שנה, עבדו בה  במשך שלשה דורות של בני משפחת וולפנזון והיא הייתה לאחת מהטחנות  הגדולות והחשובות בירושלים. בנוסף, הוא פתח אטליז לממכר בשר ועודד את אחיו שלמד רוקחות בבירות, יהושוע וולפנזון, להיכנס לעניני רוקחות, ואכן הלה פתח את בית המרקחת הראשון ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. אך מעל כל זה נודעת בלטה הידידות המיוחדת בינו ובין משה מונטיפיורי.

באחד מביקוריו של משה מונטיפיויר בירושלים, עלה מונטיפיורי להר הבית בלויית עוזרו הד"ר לוי. רבני ירושלים  לא נשאו להם פנים ואף נידום על כך, ובנידוי כמו בנידוי, אנשי ירושלים התרחקו מהם ד' אמות כדין מנודים. ובכ"ז קשה היה להשאיר את הנידוי על אישיות  כזו חשובה שעשתה כ"כ הרבה  לטובת יהודי ארץ ישראל וירושלים בפרט, אך גם לבטל את הנידוי היה בלתי אפשרי, היה הכרח למצוא מוצא של כבוד לשני הצדדים. הגאון ר' ישעיהו ברדקי, רבה של העדה האשכנזית בירושלים,  הלך אל מונטיפיורי ע"מ שיסכים לקבל עליו את הנידוי וינהג כדין, שמשמעותו קבלת נזיפה. קבלת נזיפה משמעותה להיגרר על הארץ ד' אמות  ולאחריה המנודה מורשה לבוא בקהל. מונטיפיורי הסכים לעשות כדין רק הוסכם שקבלת הנזיפה תסודר בביתו של ר' זאב וולפניזון. מספרים בני משפחת וולפניזון כי ר' זאב סידר את הגרירה כך שלא תהא ממש על הארץ אלא תוך ישיבה על כסא, וכך התקיים טקס הנזיפה ללא פגיעה בכבודו של מונטיפיורי בזכות אישיותו של ר' זאב.

מתוך: 'החורבה, שש מאות שנה של התיישבות יהודית בירושלים' מתוך מאמר של אריה מורגנשטרן. ילין יצחק, אבותינו. 'תלמידי הגר"א בא"י',  מתוך מאמר של דורון הרצוג, הרחיבי מקום אהלך)

תגיות: , ,