פיצוץ החורבה

החורבה- דקות לאחר הפיצוץ

עשרה ימים – זה היה פרק הזמן בו עמדו בגבורה  לוחמי הרובע היהודי מול הצבא הכי טוב מבין צבאות ערב, הלגיון הירדני- מרגע כניסתו לעיר העתיקה ב-18 במאי ועד נפילת הרובע ב-28 לחודש. בימים האחרונים ללחימה היו לא מעט תקריות שהביאו את הלוחמים להבנה כי הם על סף תבוסה. זו הייתה רק שאלה עד כמה עוד אפשר למשוך את קרבות בלימה.

אחת מאותן תקריות קשות הייתה נפילת בית כנסת החורבה. בל"ג בעומר, ב-27 במאי בשעה 15.00 פלשו חיילי הלגיון אל תוך בית הכנסת, עלו לעבר ראש הכיפה בניסיון להניף את דגלם. לוחמי הרובע ירו לעבר הדגל. וכך באותן שעות התנהל קרב של רימונים ומקלעים. הירדנים זורקים רימונים מכיפת בית הכנסת, ואילו הלוחמים היהודים יורים לעבר הירדנים תוך כדי הירי, שלשה לגיונרים הופלו. בסופו של דבר הדגל הונף.

תפיסת החורבה ע"י הירדנים התרחשה לאחר הרס של עשרות בתי כנסת ומוסדות יהודים, ובכ"ז התחושה הייתה שפה מדובר על משהו סמלי, הרבה מעבר למבנה יהודי נוסף. התחושה הייתה שאחרי דבר כזה היישוב היהודי על סף נפילה, כמו שציין אחד הלוחמים, אליצור בן גור, שעמד וירה לעבר הלגיונרים על הכיפה, כאשר ראה את הלגיונרים על הכיפה: "ידענו שזה הסוף".

לאחר שלוש שעות לחימה, נכנסו הלגיונרים אל המרפסת הפנימית, הניחו כ-200 ק"ג חומר נפץ, 18.00 נשמע פיצוץ אדיר, החורבה פוצצה.

מספר בזיכרונתיו עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון השישי של הלגיון הירדני אשר לחם ברובע:

"יום שישי 27.5.48 היה יומם השחור ביותר של יהודי העיר העתיקה. ביום זה הידקנו את חגורת החנק עליהם. קווי ההגנה שלהם הצטמצמו, עד הגיעם לבית הכנסת הגדול המכונה "קודש הקודשים" או "חורבה"- הלא הוא הוא בית הכנסת היהודי העתיק ביותר בארץ ישראל …"

כאמור, עבדאללה ידע שנפילת החורבה הינה שלב הכרחי בניצחון וע"כ הבטיח ללוחמיו תשורה נאה לזה שיעשה זאת- כוס תה.. בסערת הקרב, הפיצוצים והיריות, לא הבחינו תושבי הרובע שהסתתרו במקומות נמוכים בפיצוצו של בית הכנסת. רק עם יציאת התושבים  ממקומות מחסה, הבינו את גדול האסון, וגם אז לא כולם, כ"א בעיקר אלו שביתם היה סמוך לחורבה, הבחינו בהרס כאשר סחבו אתם את צרורותיהם מביתם בדרך החוצה. כך כ"א מתושבי הרובע רץ לביתו ולקח מה שיכל לקחת במשך זמן של כ- כשעה ,ולבסוף התקבצו בכיכר בתי מחסה, ומשם היו אמורים לצעוד לעבר הר ציון.

בין המשפחות שהתקבצו לחורבה הייתה משפחת מן ההר. אחת מבנות המשפחה, פועה, הייתה בת תשע במהלך הקרבות. היא התפללה בבית כנסת החורבה.

זיכרונותיה נטועים עמוקים בהווי וביופיו של בית כנסת, במיוחד בערבי שבתות:

" מכל עבר נוהרים אנשים לחורבה, כולם לבושים בגדי שבת … הנה נגלה לעינינו בניין בית הכנסת הגבוה עם כיפתו הגדולה והעגולה … על יד אבא הייתי יושבת ומביטה- תחילה ברצפה המבריקה העשויה שיש לבן ובבימה הנהדרת המתנשאת באמצעו של האולם; אח"כ בקירות היפים, שחלונות רבים משובצים  זכוכית צבעונית קבועים בהם, ובחלונות העליונים שעליהם מצוירים סמלי שנים עשר שבטי ישראל, מעשה אמן. ארון הקודש, שבקיר המזרח, היה תמיד מעורר בי יראת כבוד. הוא היה מצופה זהב ומכוסה פרוכת רקומה."

אותם ערבי שבתות בחורבה שהעלתה בזיכרונתיה היה רחוקים מאותו ערב שבת בו עמדה כעת  פועה, כאשר היא חיכתה לשאר המשפחות בדרך החוצה מהעיר העתיקה, כשהרובע היהודי הרוס. פועה, עדיין לא ידעה, על נפילת החורבה.

באותן שעות משפחתה לקחה קומץ מחפציה האישיים, והגיע במהרה לבתי מחסה, ביתיים אט אט התקבצו משפחות שונות אל המקום. מספרת פועה:

"זקנים וזקנות, איש איש וצרורו בידו. גם סבתא הגיעה עם החבילה שלה …. והנה נראתה חוה רצה מקצה החצר אלינו. היא צעקה דבר מה וספקה את כפיה. רק כשקרבה אלינו, הצלחנו לשמוע מה בפיה. זה עתה באה מביתה שברחוב היהודים …"

ככל שהתקרבה התברר כי חווה צועקת "החורבה! הכל פוצץ. החורבה נהרסה! נהרסה …"

"אין. אין חורבה. אין כיפה. אין כלום.."

פועה מספרת כי באותם רגעים הכול הסתחרר סביבה, היא לא האמינה למשמע אוזניה,

זה היה בבחינת אסון בלתי נתפש. ואז באותו רגע יצאה מפיה של פועה קריאה שאומרים בסיטואציה הנוראה ביותר: "ברוך דיין האמת … בית הכנסת היקר שלי, חלק מעצמי, מת. החורבה שלנו חרבה ואיננה"

באותן שעות היה מסדר שבויים. במסדר עמדו בקושי 35 איש. במהלך המסדר ניגש אחד הלגיונרים לפני השבויים היהודים ושאל, אם יש למי מהם ניסיון בחומר נפץ. אחד הלוחמים, יוסף אלמוג, ענה בשם כולם: "אף לאחד". לימים סיפר אלמוג, כי אמר זאת משום שלא ידע  מה יידרש מהם. הקצין מהלגיון ניגש אליו  ושאל אותו: "מה דעתך על העבודה  שעשינו בבית הכנסת החורבה?"

שאל אותו אלמוג, בכמה דינמיט  השתמשתם בכדי לפוצץ את בית הכנסת?

עמה הקצין: טונה וחצי.

הגיב אלמוג, כי בטונה וחצי יכלו לפוצץ את כל הרובע היהודי.

תחושת הגאווה בפיצוץ החורבה המשיכה ללוות את חיילי הלגיון, מאוחר יותר עם הגעת השבויים למחנה אום אל ג'מאל. אז ניגש אחד מקציני הלגיון והתפאר בפני השבויים: "במו ידי עשיתי זאת"

צדק עבדאללה א-תל באומרו שהחורבה  היא סמל, אך טעה בכאשר העריך   כי הרס בית הכנסת סתם את הגולל על אפשרות של חזרה העם היהודי לעיר העתיקה, כפי שכתב בזיכרונותיו. 19 שנה לאחר מכן חזר העם היהודי לעיר העתיקה, 62 שנה לאחר מכן נחנך בית הכנסת מחדש.

(מתוך: פועה שטיינר, מתוך ההפיכה; עבדאללה א-תל, זיכרונות; ג'ון פיליפיס, הרצון לחיים; שמואל בזק, בעיר דוד ובשבי הלגיון; יצחק לוי, תשעה קבין; ראיון עם אליצור בן גור)