התחנה המרכזית הראשונה בירושלים
דליז'נסים בשער יפו, סוף המאה ה-19
לקראת ביקורו של הקיסר האוסטרי, פרנץ יוזץ, בירושלים, נחנך הכביש הראשון בארץ, כביש יפו-ירושלים. עם חנוכתו, הופעל שרות סדיר של דיליז’נסים ( כרכרת נוסעים) בציר זה.
חידוש זה הפך את שער יפו הפך להיות "התחנה המרכזית של ירושלים". במקום פעלה תחנת שירות לעגלות וכרכרות נוסעים. בנוסף לכך, השער שימש כנקודת פריקה וההעמסה של שיירות גמלים שסיפקו סחורה לשווקי העיר העתיקה – בקיצור, המקום הפך לאתר רוחש פעילות של ממש. מספר ישעיהו פרס, כי כל פעם שהייתה עגלה יוצאת משער יפו, היו בני המשפחה וידידים של היוצאים לדרך מתאספים כדי ללוות ולברך את העגלה היוצאת לעבר העיר יפו. בני המשפחה היו מלווים את העגלה עד השכונה נחלת שבעה – שכונת קצה באותה תקופה, ומרגע זה בטקס סמלי של פרידה, הרכובים בעגלה הוציאו את סידור התפילה וקראו את תפילת הדרך.
למרות סלילת הכביש, עדיין הנסיעה לא הייתה מתענוגות העולם הזה: במקרה הטוב- בעליה לקסטל נתבקשו הצעירים לרדת מהעגלה כדי להקל על הסוסים לגרור אותה במעלה ההר התלול, ובמקרה הרע: הכרכרה עשוייה הייתה להתהפך באחד העיקולים או להיקלע למארב שודדי דרכים.
שתי תחנות ראשיות היו בדרך: שער הגיא ורמלה. בשער הגיא ( היום שרידי החאן בכניסה לשער גיא) חיכה וציפה לנוסעים בית קפה ואכסניה אשר בעליהם גבה מכל נוסע שני מטליקים תמורת כוסית קפה שחור שהגיש לנוסעים מבלי שביקשו. גם מי שלא רצה לשתות את הקפה נאלץ לשלם, אלא שאז בעל האכסניה היה שופך את הקפה בפניו וגובה ממנו בכוח את הכסף. משהגיעו הנוסעים ליפו בשלום היו מברכים את ברכת הגומל בשבת בכוונה ית ירה.
(מתוך: מאה שנה בירושלים, ישעיהו פרס. רחוב יפו, ביוגרפיה של רחוב- סיפורה של העיר, דוד קרויאנקר)