ישיבת בית אל- טקס ארבע מיתות בית דין של מקובלים
בין הישיבות המפורסמות והמיוחדות בירושלים מוכרת ישיבת המקובלים "בית אל" .ישיבה זו מוקדשת כולה ללימודי קבלה על פי האר"י הקדוש.
לא כל אחד היה יכול להתקבל ללמוד בישיבה אלא רק אלו שכבר מילאו את כרסם בש"ס ובפוסקים. בשל כך מנתה הישיבה כתרי עשר תלמידים. באופן יוצא דופן, למרות שהישיבה הונהגה ע"י ספרדים ונוסח התפילה היה ספרדי למדו בישיבה גם תלמידים אשכנזים. לא לחינם כונתה הישיבה בכינוי בשפת הלאדינו "איל קאל די אריבא" שפירושו "ישיבה של מעלה". התפילה בישיבה הייתה ממש תפילה של מקובלים. אומרים על התפילה בישיבה כי מי שלא ראה כיצד מתפללים מקובלים בתפילה לא ראה חרדת קודש מימיו.
מספרים כי בשעות הבוקר המוקדמות בעוד חושך על הארץ יצאו המקובלים המכוונים את תפילתם ע"פ סתרי הקבלה לבית הכנסת. מספר המתפללים היה מצומצם מנין ומשהו, לא נשמע הגה מיותר. כל פסוק נמשך בדממה – כנצח . לכל מילה- חישובים וכוונות, לא הנעימו בלחנים רבים ופיוטים. בישיבה קיים כל אחד את שיחו עם אלוהיו בבחינת "בואו חשבון – קץ הימים". חישבו מעשה מרכבה של כל אות ותג.
אחד המנהגים המיוחדים של הישיבה היה נהוג בימים הנוראים. כשהזכירו בתפילה ארבע מיתות בית דין, אין הדבר היה בגדר קלישאה, אלא טקס של ממש אותו עברו המתפללים כדי לחוש את מידת הדין. בערב יום כיפור היו נוהגים לערוך מעין "טעימה" של ארבע מיתות בית דין בכדי לעבור תהליך מלא של כפרה על החטאים.
מספר דוד משה גאון (אביו של יהורם גאון) כי זכור לו עוד מימי ילדותו מאורע קשה שהותיר עליו את חותמו עוד שנים רבות אחר כך. בזיכרונו, אביו, מוותיקי בית הכנסת, התכופף ערום עד למחצית גופו וחיכה לשליח הציבור המכהן בקודש שיתחיל להזליף על צלעותיו המצומקות טיפות רותחות של נר נמס, פעולה שסימלה את השריפה, אחת מארבע מיתות בית דין. תיאור מזעזע נוסף של גאון נוגע למיתת החנק. קולר ניתן על צוואר אחד מהמתפללים ואז החלו שני "שופטי הצדק" למשוך את הקצוות עד ש"הנענש" החל להשתעל , ולגנוח. הטקס הסתיים כאשר עיניו היו בועות, תועות והחלו להאדים. ולדמוע.עם סיום הטקס. הלך כל אחד מהנענשים לטבול כשגופו המטולטל רווה מספיק סבל ויחד עם זאת הרגיש סיפוק על מה שעבר שכן עתה הזדכך וטהור הוא לפני יום הדין.
(מתוך:חכמי ירושלים, משה דוד גאון. בטרם ראשית מסיפורי ירושלים, שאול אנג'ל מלאכי)