תפילת מנחה הגבוהה ביותר ברובע היהודי

פרויקט בניית בית כנסת החורבה ב- 1864, היה פרויקט מיוחד במינו שלא היה דומה לו בישוב היהודי בירושלים, ובארץ ישראל בכלל. לא נראה כי מאז בית המקדש השני המחודש ע"י הורדוס, ליווה היישוב היהודי בארץ פרויקט כה מורכב, ממושך ומפואר. האדריכל הראשי, אסאד אפנדי, הגיע מטורקיה במיוחד לצורך הבנייה. חומרי בנין הובאו ממקומות שונים בארץ: האבנים הובאו מבית לחם ודיר יאסין (אזור גבעת שאול היום), קורות ועמודים הובאו בגמלים מיפו, ועוד חומרים נוספים הובלו מחברון ואיזורים אחרים. עם סיום הבנייה הובא ארון הקודש מרוסיה באניית קיטור של החברה הרוסית (חינם!), ומנמל יפו לירושלים הובל על גבי 15 גמלים מפורק לחלקים. לאחר שהגיעו חלקיו של הארון לירושלים, קראו למומחה מיוחד  לסייע בהרכבת הארון ובתיקון החלקים שנשברו מטלטולי הדרך. הבנייה עצמה, החלה ב-1856 אך כאשר הגיעו לשלב של בניית הכיפה, הבנייה הופסקה ליותר משלוש שנים. שכן, מבחינה הנדסית,  את הכיפה היו חייבים לבנות ברציפות עד להשלמתה, ללא כל הפסקה, אך בשל העובדה שעדיין לא היה את כל הכסף לרכישת החומרים, נאלצו הבנאים לחכות מספר שנים עד אשר יאסף כל הסכום הנחוץ. בנוסף לכך, דרש האדריכל כי בניית ראש הכיפה תעשה במהירות האפשרית. לצורך כך התגייסו מתנדבים מהעדה האשכנזית להביא סיד ואבנים אל הבונים העומדים למעלה בראש הכיפה במצהלות ובשירת מזמורי תהילים.

מספר אברהם משה לונץ, בן התקופה:

"ומה נהדר היה המראה לראות את ההתלהבות של העולים ויורדים על גבי הסולמות הגבוהים אבני עקאד טפיחים ולוחות טיט בידיהם ורוממות אל פסוקי תהילים בגרונם למען תיגמר מלאכת הפסגה עוד בו ביום"

רב העדה האשכנזית ר' ישעיה ברדאקי, נתכבד  להניח את אבן הראשה הסוגרת את הכיפה, עם הגיעו לראש הכיפה בזהירות, הניח את אבן הראשה ואז הרימו כל העדה קול תרועה גדול. מספרים כי רבים עמדו על הכיפה בריקודים  ושירים ואף הספיקו להתפלל תפילת מנחה על הכיפה. מראש הכיפה, יכלו לראות את  קווי השמש האחרונים בהעלמם בצד מערב ורק אז ירדו לביתם בשלום שמחים וטובי לב. לצד השמחה הגדולה, לא מעט מבני הקהילה הזילו דמעות בראותם לראשונה בית כנסת לעדה האשכנזית לאחר יותר ממאה שנה שהמקום היה שומם ועזוב .מאה שנים בהן לא הייתה קהילה אשכנזית רשמית בירושלים. מעמד זה הזכיר לרבים בקהל את טקס חנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון מבבל. ואכן בדרשה לכבוד האירוע ציטט הרב ברדקי את הפסוקים מספר עזרא המתארים את אותו מעמד:

  "ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים, אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול".

 (מתוך: נתיבות ציון וירושלים, אברהם משה לונץ. החורבה, שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים בהוצאת יב"צ)